ד"ר יצחק קניגסברגבפרשת השבוע מתוארים מותם של אברהם ושרה בצורות שונות. אצל שרה כתוב: "וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע" (בראשית כג',ב'),
ואילו אצל אברהם כתוב: "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה" (שם כה',ח'). מפרשי המקרא רואים בשתי הלשונות שתי צורות מיתה שונות: אבן עזרא: מלת ויגוע צאת הרוח מהגוף, רגע אחד בלי עינוי ועיכוב. רד"ק: ויגוע וימת – גויעה מיתה קלה שאינה באריכות חולי. מלבי"ם : הגויעה מציין אפיסת כוחות הגוף, והמיתה מציין פרוד הנפש מן הגוף.
הדיון בקביעת רגע המוות מעורר מספר שאלות: מה מאפיין את רגע המוות? מי הוא הגורם המוסמך לקבוע אותו?
מה היא החשיבות המעשית לקביעת רגע המוות?
את קביעת רגע המוות לומדים ממסכת יומא (פג',א): מתני': מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק נכרי ספק ישראל, מפקחין עליו את הגל. מצאוהו חי- מפקחין, ואם מת – יניחוהו. גמ' (פה',א'): תנו רבנן, עד היכן הוא בודק? עד חוטמו, ויש אומרים: עד לבו. אמר רב פפא: מחלוקת ממטה למעלה, אבל ממעלה למטה, כיון דבדק ליה עד חוטמו – שוב אינו צריך, דכתיב: 'כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו' (בראשית ז',כב').
להלכה פסקו הרמב"ם והשו"ע שקביעת רגע המוות נקבע בחוטם כלומר הפסקת הנשימה. פסיקה זו תואמת את הממצאים הרפואיים המודרניים לקביעת רגע המוות.
הלב והריאות הן שתי המערכות החשובות ביותר לחיות הגוף ותלויות האחת בשנייה. בפעולת הנשימה הנעשית בריאות, הדם המוזרם בפעולת הלב, מועשר בחמצן ומועבר לכל חלקי הגוף. הלב אחראי לרוקן מהגוף את הפחמן הדו חמצני, על ידי העברת הדם העשיר בגז זה לריאות, המוציאות אותו אל מחוץ לגוף על ידי פעולת הנשיפה. על כל הפעולות החשובות האלה מפקח
גזע המוח. קיים הבדל בולט בין פקוח גזע-המוח על הנשימה לבין הפקוח על הלב. שכן הנשימה הטבעית תלויה באופן בלעדי ומוחלט בהפעלה התקינה והסדירה של גזע-המוח. אין הריאות מסוגלות לבצע את הנשימה ללא ההפעלה ממרכז הנשימה שבגזע המוח. ברם, ביחס ללב המצב שונה במקצת. אמנם גם פעילותו מווסתת ע"י המרכז המתאים בגזע-המוח, אך יש ללב מערכת הפעלה עצבית עצמאית ואוטומטית בצורת קוצב טבעי. בתנאים מתאימים, היינו כל עוד קיימת אספקת חמצן, דם וחומרי מזון, מסוגלת המערכת הפנימית של הלב להפעילו גם ללא ההשפעה של גזע המוח. מצב כזה יכול להמשך מדקות אחדות ועד לימים אחדים. מצב כזה יתרחש גם כאשר הבר מינן מחובר למכונת לב ריאות.
הביטוי הרפואי להפסקת הנשימה כקובעת את רגע המוות על פי הסוגיה במס' יומא ועל פי פסיקת הרמב"ם והשו"ע, הוא
המוות המוחי – הפסקה מוחלטת של פעולת גזע המוח המפקח על הנשימה.
הרבנות הראשית לישראל קבעה את המוות המוחי כרגע המוות, ולא את המוות הלבבי כפי שקבעו חלק מרבני הציבור החרדי. המוות המוחי נקבע בעזרת מכשור מדעי מתקדם, בפיקוח רופאים מומחים לכך, ונציג הרבנות הראשית.
התוצאה המעשית מהקביעה הפילוסופית – הלכתית של שני סוגי רגע המוות, היא האפשרות להשתמש באברי הנפטר לצורכי השתלה, להצלת חיי חולים הזקוקים לאברים אלה. קביעת רגע המוות המוחי מאפשר שימוש באיברים חיוניים כמו לב, ריאות, כבד ושאר האברים, לעומת קביעת רגע המוות הלבבי שאינו מאפשר שימוש באיברים החיוניים האלה, אלא רק באיברים כגון כליות, רשתית וכו'.
בתרומת איברים עושה הנפטר "חסד של אמת" לחי, ומקיים בכך את הצווים: "לא תעמוד על דם רעך", ו-"ואהבת לרעך כמוך". (חיי שרה תשע"ה)
