הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)פרשתנו מספרת על המפגש בין האחים, יעקב ועשו. יעקב פחד ונקט אמצעים הגנתיים שונים "…התקין עצמו לשלשה דברים, לדורון, לתפילה, ולמלחמה" (רש"י ל"ט ב'). ההיערכות למלחמה מביאה את יעקב לחצות את המחנה לשניים "…ויחץ את העם אשר אתו…לשני מחנות, ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה" (שם ח' וט') והנה מגיע הרגע הגורלי, המפגש, "וישא יעקב עיניו וירא והנה עשו בא ועמו ארבע מאות איש…"(שם ל"ג א'). התגובה "וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשנה ואת לאה וילדיה אחרנים ואת יוסף ואת רחל אחרנים" (שם ל"ג ב'), העובדה שכפלה התורה את המילה "אחרנים", הביאה את חז"ל לדרוש "אחרון אחרון חביב לו" (מדרש רבה ע"ח ח'). יעקב עצמו מתייצב בראש המחנה "והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו" (שם ל"ג ג'), סדר זה לפיו הניח אחרונים את אלו שאהבתו אליהם גדולה יותר תמוה, האם כך יש לנהוג על פי התורה בעת שמתעוררת סכנה ועלולים חלק להיפגע? האם מותר להקריב חלק כדי להציל אחרים?
מקדמת דנא נידונו שאלות הנוגעות לקביעת קדימות בטיפול רפואי. הצורך מתעורר כאשר שני מצבים או יותר באים יחדיו, ואי אפשר לספק את כל צרכיהם של כל הגורמים הנזקקים.
ההלכה אוסרת על מסירת אדם כדי להציל את חברו, בין אם מדובר בהצלת יחיד, ובין אם המדובר בהצלת רבים (תוספתא תרומות ז' כ"ג), העיקרון, אין דוחים מפני נפש, נאמר גם מפני נפשות הרבה. אם כך, כיצד פעל יעקב בניגוד להלכה? יש שפירשו שמהלך זה של יעקב היה חלק מתהליך הפיוס. מיקומם ראשונים של בני השפחות נובע מאותו מניע, לבני השפחות קל יותר להשתחוות מאשר לבני האימהות (רש"ר הירש'). הרב וולדינברג ביאר כי צעדיו של יעקב נקבעו לאחר שבמאבקו של יעקב עם המלאך, שרו של עשו, גברה ידו של יעקב, כעת, לאחר הניצחון המהותי, רשאי היה יעקב לתת מקום לחיבתו היתרה מבלי לסכן בכך איש (שו"ת ציץ אליעזר חל' י"ח סי' ס"ט).
ברפואה יש לעיתים צורך להעדיף, או להקדים את סיפוק האחד לפני צרכי האחר, כאשר אין אפשרות מבחינת הזמן, כוח האדם, הציוד, או המקום לספק את כל צרכיהם של כל החולים הנזקקים. אחת הבעיות החמורות ביותר ברפואה המודרנית נוגעת לשיקולי קדימויות בקבלת חולים ליחידות לטיפול נמרץ, ובשחרור חולים מיחידות אלו.
ככלל, שני בני אדם או יותר הזקוקים לטיפול מציל חיים, והגיעו בבת אחת, וניתן לטפל רק באחד מהם, ואמצעי ההצלה שייכים לשלישי או לציבור, קבעו הפוסקים סדר קדימויות בהתאם לנתונים של החולים הפצועים, כדלקמן: מצב רפואי- אם יש שם אחד שסיכוייו הרפואיים להפיק תועלת מהטיפול להצלתו טובים יותר מהאחרים הוא קודם (שו"ת אגרות משה חו"מ ח"ב סי' ע"ג אות ב', שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' פ"ב אות ב'), לפיכך "חיי עולם'", ו"חיי שעה" – "חיי עולם" קודם. כמו כן יש עדיפות למי שזקוק יותר לטיפול מציל חיים, לפיכך וודאי מסוכן וספק מסוכן- הוודאי דוחה את הספק (שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' כ"ח אות ג'). על כן ביחידה לטיפול נמרץ מותר לקבל החלטה עקרונית שלא לחבר למכונת הנשמה חולה שיש לו סיכויים רק ל"חיי שעה", כיוון שיש סבירות גבוהה שיגיעו חולים שיש להם סיכוי ל"חיי עולם", ואם יחובר חולה הצפוי לחיי שעה למכונת הנשמה, אזי לא יהיה לו מקום ביחידה לטיפול נמרץ, וכיוון שיש שכיחות גדולה של חולים מסוכנים שנזקקים לטיפול נמרץ נחשב כאילו יש לפנינו חולים כאלו (שו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' ע"ב אות כ', וכן שם סי' י' אות י"ד). יתר על כן, יש מי שכתב, שבבית חולים ציבורי, אם עשה הרופא שלא כדין, שהכניס ליחידה לטיפול נמרץ חולה שיש לו רק "חיי שעה", כשיש לפניו חולה שיש סיכוי להצילו ל"חיי עולם", אין להחלטתו של הרופא שום תוקף, ומותר להוציא את החולה ב"חיי שעה", כדי לתת את המיטה לחולה שיש לו סיכוי ל"חיי עולם". ומכל מקום צריך לדאוג לטיפול מתאים לחולה שהוציאו מהיחידה לטיפול נמרץ. אכן, אם יש חשש שהוצאת החולה מהיחידה תביא אותו לטירוף דעת, שיבין שהוא במצב חסר תקווה- אסור להוציאו (הרב יצחק זילברשטיין שיעורי תורה לרופאים, ח"ג סי' קס"ד עמ' 102). (וישלח תשע"ח)
