ד"ר גבריאל חזות (ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת'- עושים טוב בישראל)האם כאשר דרשנים מנסים לפרש את פסוקי המקרא הנוגעים לאירועים כרונולוגיים (מי, מה, מתי), הם מנסים לקבוע את ה'אמת ההיסטורית'? ואם התורה לא פירטה ולא רמזה על אמת זו, מדוע שנטרח לבקשה? השאלות קשות שבעתיים כאשר התורה כותבת עניין מסוים והמדרש מרחיבו מעבר לכתוב. בפרשתנו בולט עניין זה מאוד.
הפסוק המתאר את סיבת מותם של נדב ואביהוא מפורש למדי: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" (ויקרא י, א). זאת ועוד, גם אם נאמר כי "דברי תורה עניים במקום אחד", אנו מוצאים כי התורה עקבית למדי בתיאור החטא גם בפסוקים דלהלן: "וַיְדַבֵּ֤ר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ" (ויקרא טז, א). "וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה' בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה' בְּמִדְבַּ֣ר סִינַי וּבָנִים לֹא הָי֣וּ לָהֶם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם" (במדבר ג, ד), "וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה'" (במדבר כו, סא). המכנה המשותף: קרבתם ואש זרה. האם מדובר על חטא אחד מן הרשימה או פנים רבות לאותו חטא?
הניסוח המקראי אינו 'האמת ההיסטורית', אלא ניסוח מכוון ומכיל כך שיהיה ניתן ללמוד ממנו לדורות
והנה מדרשים אחדים המונים בזה אחר זה 'חטאים' שלא בא זכרם בפסוקי המקרא (ויקרא רבה (מרגליות), אחרי מות, כ): "[ח] בר קפרא בשם ר' ירמיה בן אלעזר בשביל ארבעה דברים מתו שני בני אהרן, על הקרבה ועל הקריבה ועל אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה". לרשימה זו יש להוסיף את החטאים הבאים המצוטטים ממדרשי חז"ל נוספים: "על ידי שהיו שתויי יין", "ועל ידי שהיו מחוסרי בגדים", "ועל ידי שלא היו להם בנים", "ועל ידי שלא היה להם נשים", "שחצים היו, הרבה נשים היו יושבות עגומות ממתינות להן", "מלמד שהיו משה ואהרן מהלכין תחילה ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל מהלכין אחריהן ואומרין: עוד שני זקנים הללו מתים ואני ואתה נוהגין בשררה על הציבור", "אלא מלמד שזנו עיניהם מן השכינה, כאדם שהוא מביט בחבירו מתוך מאכל ומתוך משקה", "מלמד שפרעו את ראשיהם והגיסו את לבן וזנו עיניהן מן השכינה", "נדב ואביהוא זנו עיניהם מן השכינה ולא נהנו מן השכינה", "לא מת נדב ואביהוא אלא ע"י שהורו הלכה לפני משה רבן", "מה תלמוד לומר בני אהרן? שלא חלקו כבוד לאהרן", "שלא נמלכו במשה רבן", "זה נדב ואביהוא שנשתכרו בצרתן".
כל המדרשים נלמדים בדרכי הדרש המוכרות לאגדה, ובין היתר, מן האנלוגיה, הקונטקסט, הדיוקים הדווקאיים בלשון, ההטיות, הלקונות ועוד. רשימה ארוכה זו מעלה את השאלה שמא עינינו חוזות בתופעה דומה למה שהרמב"ם מכנה 'עורמה אלוקית'. הניסוח המקראי אינו 'האמת ההיסטורית', אלא ניסוח מכוון ומכיל כך שיהיה ניתן ללמוד ממנו לדורות בדרך של 'הוספת חטאים'. חז"ל אינם מתחרים בהגדלת רשימת החטאים המיוחסים לנדב ואביהוא, או בתחרות אינטלקטואלית דרשנית.
המעשה נעשה אומנם מרצונם הטוב של בני אהרון ומתוך 'בחירה חופשית' של שני הצדיקים הללו. הקב"ה 'מנצל' כביכול הזדמנות היסטורית שנקרית בדרכו והוא כתסריטאי, במאי ומפיק בפועל, מתאר בתורה את האירוע כך שניתן יהיה ללמוד ממנו רבות ובכל תחומי האמונה, המחשבה והאגדה. הניסוחים המקראיים, המכילים את כל אפשרויות המדרש, מגרים את דמיון הדרשנים אשר מגיעים אליהם עם אג'נדה ברורה ורלוונטית לבני דורם.
חיזוק לתזה זו הוא העובדה כי חלק מן המקורות המנסחים חטא חדש הם המאוחרים לזמן האירוע עצמו, כרונולוגית ועניינית, כמו סמיכות פרשיות (=פרשת שתויי יין). נמצאנו למדים כי גם לשאלה אם מדובר על חטא אחד מן הרשימה או פנים רבות לאותו חטא, אין משמעות.
להערות: hazutg@gmail.com
