אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')פרשת השבוע אותה נקרא השבוע מוקדשת בעיקרה לתורת הנגעים. כידוע הנגעים שהתורה מתארת בתורה אינה חולי גופני במובנו הקלאסי, אלא מקורו בפגם רוחני. לא בכדי אדם שלוקה בנגע אינו פונה לרופא שרכש השכלה מתאימה לטיפול במחלות, אלא לכהן, לדמות רוחנית, משרתי הקודש שעיקר עבודתם בבית המקדש, וכמי שאמונים ומופקדים על ביצוע כל מלאכת הקודש בבית המקדש. הכהנים שאינם אוחזים בהשכלה רפואית הם אלו שבסמכותם לאפיין את הנגע ולהכריז על האדם לא כחולה או בריא אלא 'כטמא' או 'טהור' שני מושגים מופשטים מעולם הרוח שהורתם אך מתוך כתבי הקודש, שהרי השכל האנושי לא היה יכול להניח קיומה של מציאות של טומאה וטהרה ללא קביעה קטגורית בכתבי הקודש על היותם חלק מהמציאות האנושית.
הנגעים יכולים להופיע במקומות שונים, בעור, כפי שאנו קוראים: "שאת או ספחת או בהרת, והיה בעור בשרו לנגע צרעת", יכולים להיות בשיער – "ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן"; צרעת בגדים – והבגד כי יהיה בו נגע צרעת בבגד צמר או בבגד פשתים"; ועוד סוג נוסף של צרעת – "צרעת הבית – ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם".
בניסיון להתחקות אחר הרציונאל האלוקי העומד בבסיס הצרעת יש ליתן את הדעת לתפיסתו של ריש לקיש מגדולי אמוראי ארץ ישראל, חי ופעל בטבריה במאה ה-3 לספירה, ששנה לנו בתלמוד הבבלי: "מאי דכתיב "זאת תורת המצורע"? זו תהיה תורתו של מוציא שם רע". עניינם של דיני הנגעים בשיח מפלג בניסיון של האדם לפלג ולפגוע באדם או בחברה.
והרמב"ם קושר בין כל סוגי הצרעות ורואה בהם תיאור של הדרדרות רוחנית שמתפרצת בהדרגתיות אצל האדם ומבקשת להתריע בפניו שיתקן אורחותיו, וכך משמיע לנו הרמב"ם באומרו: "וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע".
אמנם הנגעים הרוחניים עליהם אנו קוראים בפרשת השבוע שלנו כבר מזמן אינם חלק מהמציאות האנושית, יחד עם זאת איננו פטורים מקריאה ענייני התורה בקריאה דיאלוגית שיש בה כדי לבטא את דבר אלוקים במציאות חיינו, כקול שממשיך וקורא לאדם, ותובע ממנו להגשים את ייעודו כאדם שנברא בצלם.
לא כאן המקום להיכנס לכל פרטי הנגעים כולם אך אם נבקש לרגע להתעכב אך על נקודה אחת. הייתי מתעכב על נגע השיער. בו מופיעה כמוטיב המילה "נתק". בניסיון להסביר מה משמעותו של המילה "נתק" וכך אנו קוראים: "נגע בראש או בזקן. וראה הכהן את הנגע והנה מראהו עמוק מן העור ובו שער צהוב דק, וטמא אותו הכהן נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא". בניסיון להבין את פשר המושג 'נתק' וכיצד הוא בא לידי ביטוי בשיער נטו הפרשנים לגישה שזיהתה את הצרעת עם מקום בו השיער התנתק, נשר. כך למשל משמיענו ר' שמואל בן מאיר, הרשב"ם, מגדולי פרשני המקרא והתלמוד הצרפת המאה ה-11, כותב: "נתק-צרעת, צקום שיער קורא נתק, שעל כך מתנתק השיער", הנתק בשיער אינו תוצר של גילוח שערות הראש אלא מדובר במקרה בו הדבר ניכר שמדובר בנגע ולא בפעולה יזומה.
אם ננסה לעמוד על מובנו העמוק של הנתק הרי שאת פשרו ניתן יהא להבין רק אחר שנעמוד על משמעות 'החיבור' בספר קהלת אנו קוראים על חשיבותה של הקבוצה וזו מתוארת באמצעות הביטוי שהטביע לנו קהלת באומרו: "והחוט המשולט לא במהרה ינתק". את הקשר הייחודי בין אנשים ניתן לבטא בין חוטים, בקו שמחבר ביניהם, הקו הזה הוא אותו קו שדוד המלך מבקש ורומז בספר תהילים: "קווה אל ה' חזק ויאמץ ליבך, וקווה אל ה'", על הקו שמחבר אנו קוראים גם בישעיהו שאומר: "וקווי ה' יחליפו כח". הקו הוא זה שמחבר. קווה זה גם 'תקווה' וגם 'קשר'. מנגד הנטי תיזה 'לקו' זה 'הנתק', הבידול, הלבד והפרישה מן הכלל.
אם נשוב כעת חזרה אל נגע הצרעת בראש הרי ששיער האדם הוא סוג של קו, אולם המאפיין הייחודי של שערות הראש ושערות הזקן שהן ניכרות מצרוף שערות רבות, כאשר על אף המקום הייחודי של כל שערה ושערה, שכן מכל נים בוקעת שערה אחת. צרופן של אלו יחד יש בו כדי למשל את הפרטים המצויים בכל חברה וחברה, כל אדם הוא צלם אלוקים הוא מבטא משהו עצמי וייחודי שאין עוד שני לו, ויחד עם זאת הכרתו נמדדת בהיותו חלק מקיבוץ אנושי, שהופך את הפרט לחלק מהכלל.
מכאן ניתן לקרוא שעניינו של צרעת הראש ככזו שבאה כדי לאותת לאדם שכשם לבל יפרוש מן הציבור, שכשם שנתק בשיער אינו אפשרי בתוך מכלול של שער, שכן מדובר באירוע חריג כך גם פרישה מן הציבור וניתוק מן הכלל אינו נכון.
עם ישראל אינו אומה של פרטים אלא גוף אחד בעל ערבות הייחודית לו, כמו שאנו מוצאים במדרש המדמה את עם ישראל לגוף אחד, והמיוחד בתפיסת עם ישראל כגוף אחד שפגיעה באחד מאבריו של הגוף יש בה כדי להשפיע על כולם, והדברים מובאים ביתר בהירות במשל שחז"ל עושים בו שימוש כדי לבטא את גודל הערבות ההדדית בעם ישראל, וכך מובא: "משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה נטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו אמרו לו חבריו מה אתה יושב ועושה אמר להם מה אכפת לכם לא תחתי אני קודח אמרו לו שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה".
הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הראי"ה קוק, מתאר שני סוגים של חיבורים בין בני אדם. וכך הוא לשונו: "יסוד השלום והאחדות בין בני האדם יצויר על פי שני מיני הערות: או מצד ההכרה הפנימית בחפץ עליון שהוא לתכלית השלום בין בני אדם, מאחר שכולנו אחים אנחנו לאביהו שבשמים. ובאחדות ושלום בני אדם יוכלו לצאת לאור החמודות הגדולות של שלימות החכמה והצדק והמשרים. ויש אופן פשוט יותר, שהאדם מכיר שהוא מדיני בטבע ובהתבודד כל אחד בתועליותיו לא יעלה בידו חפצו, גם לא יתגבר על החזק ממנו, אבל בהתאחד הרבים על ידי השלום ישיגו חפצם, וימצא כל איש פרטי חפצי לבבו".
בתפיסתו של הרב קוק ניתן לזהות קשרים המושתתים על קרבה טבעית הנובעת מתוך מכנה משותף לכולם שבין היתר יכול להיות מושתת על קרבה משפחתית והרב קוק מדבר על כל ישראל אחים. ואילו הקשר השני הוא קשר המושתת על אינטרס אנושי משותף שמבקש להבטיח את הזכות הקיומית של האדם לה הוא יזכה רק בהיותו חלק מקבוצה – על בסיס קשרים אלו נבנו וצמחו עמים אחרים. אחדות עם ישראל הקשורה בין היתר בזכות ההקשרים הטבעיים מלווה ביחס שבין אלוקים לעם ישראל הוא חזק ועדיף יותר מהסוג השני. מכאן גם נוכל להבין את הקריאה אל תפרוש מן הציבור" – אל תתנתק.
כאשר נקרא השבת את פרשת נגעים ונגיע לנגעי הראש והזקן נחשוב היכן אנו בתוך עם ישראל האם אנו חלק מהשיער שנשאר מחובר לראש או שמדובר באותה קבוצת שיער שהתנתקה מהראש ושוב לא תהיה לה כל אפשרות לשוב חזרה ולהיות חלק מהכלל, והפרישה מהכלל אינה חייבת להיות באמצעות מעשה אסור, או באמצעות חטאים אלא, וכך מגדיר זאת הרמב"ם: "הפורש מדרכי צבור אף על פי שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל", ומכאן קצרה הדרך לתובנה הפרטית שתהא הביקורת על הציבור אשר תהא לעולם אין לפרוש מהציבור, עלינו להישאר מחוברים ומאוחדים לשורש האומה מתוך אהבה מתוך הבנה שגם אם הציבור טועה וגם עם דרכו של הרוב שונה מדרכי שלי עדיין אין בכך כדי להוות היתר עבורי לפרוש. נתק השיער מבקש ללמד שהמבקש להתנתק מביא לאובדנו שלו.
