הרב ד"ר יצחק בן דוד, ראש בית המדרש שערי ציון להכשרת רבני עריםפרשת יתרו מציבה אותנו בפני אחד משיאיו הגדולים והנשגבים של המקרא כולו: מעמד הר סיני. אך רגע לפני שקול השופר הולך וחזק מאוד, ורגע לפני שקולות וברקים ממלאים את החלל, מתנהל בפרק י"ט דיאלוג מתוח, כמעט סמוי מן העין, בין הקדוש ברוך הוא למשה רבנו. זהו דיאלוג על אופיהיה של המנהיגות, על משמעותה של ההתגלות, שנוגע בשורה של שאלות יסוד שמעסיקות אותנו עד היום הזה: מה בין סמכותו של המנהיג, לבין הכוח שניתן לציבור כולו ולכל אחד מהיחידים שבתוכו.
תוכנית א': העצמת המנהיג
קריאה קפדנית בפסוקים מגלה שהתוכנית המקורית של ה', כפי שהיא מוצגת למשה, הייתה שונה ממה שאנו מתייחסים אליו כ"התגלות לכל ישראל". ה' אומר למשה: "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ, וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם".
אליך. עמך. בך. לפי הדברים הללו, ועל פי התפיסה הזו, המוקד המובהק והנמען הבלעדי של ההתגלות הוא משה. ההתגלות נועדה בראש ובראשונה לבסס את סמכותו של המנהיג. העם אמור להיות צופה מן הצד, מאזין מרחוק לדיאלוג שבין הא-לוהים לנביאו. המטרה היא פוליטית-דתית: יצירת אמון מוחלט של העם במתווך, לקראת המשך דרכו. במודל זה, העם עומד למרגלות ההר, ומשה עולה אל הערפל. הפער בין המנהיג למונהגים הוא מהותי להצלחת המהלך, ולביסוס סמכותו המוחלטת למולם.
תוכנית ב': דמוקרטיזציה של הנבואה
אולם משה רבנו, כך נראה, אינו חש בנוח עם המודל הזה. משה, שבתחילת דרכו סירב לשליחות ("לא איש דברים אנכי") ובהמשך יכריז "מי ייתן כל עם ה' נביאים", דוחף לכיוון הפוך. הוא מבקש שהעם לא רק "ישמע בְּדַבְּרִי עִמָּךְ", אלא שיהיה שותף פעיל וחלק בלתי נפרד מהמעמד.
משה יורד אל העם ומכין אותם למפגש ישיר. הוא מושך את השכינה למטה, אל תוך המחנה. ה' מקבל בסופו של דבר את גישת משה ומצווה עליו לרדת מההר לפני תחילתם של עשרת הדיברות: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה': לֶךְ־רֵד… וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל־הָעָם. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם…". על פי הפסוקים האלו, נראה שרגע לפני שהחל המעמד משה ירד אל העם, והיה יחד איתם בתחתית ההר כאשר התחילה ההתגלות בפיסגת ההר.
מחיר המפגש הישיר
אך לגישתו של משה יש מחיר. ה' דורש ממשה להגביל את העם ולהזהיר אותם שוב ושוב מפני ה"הריסה" אל ההר. משה, באופן מפתיע, מנסה להתחמק מהאזהרות הללו: "לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי, כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ". נראה שמשה חושש שגבולות נוקשים מדי, הרחקות ופחד, ירתיעו את העם ויגרמו להם לסגת מהחוויה הבלתי אמצעית שהוא כל כך חפץ שיחוו.
בסופו של דבר, החשש של משה מתממש, אך מכיוון לא צפוי. העם אכן נרתע, אך לא בגלל האיסורים, אלא בגלל עוצמת החוויה עצמה: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת… וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק". העם, שניתנה לו ההזדמנות למפגש ישיר, נבהל מהאחריות ומהעוצמה ומבקש לחזור למודל התיווך: "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה, וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת".
האיזון של חז"ל: קול כפול
חז"ל, ברגישותם לדרמה הזו, מצאו את שביל הזהב בין שתי הגישות. הם קבעו כי "אנכי" ו"לא יהיה לך" – שתי הדיברות הראשונות – מפי הגבורה שמענום. כלומר, חלומו של משה התגשם בחלקו: היה רגע של מפגש ישיר, ללא מתווכים, שבו העם כולו עמד בדרגת נבואה. אך שאר הדיברות נאמרו דרך משה, מתוך הכרה במגבלות האנושיות ובצורך במנהיגות מתווכת.
המנהיג כגשר, לא כמחסום
המאבק בין ה' למשה בפרק י"ט מלמד אותנו שיעור עמוק במנהיגות. מנהיג אמיתי אינו זה המבצר את מעמדו כנציג היחיד של האמת, אלא זה המנסה בכל כוחו להפוך את עצמו למיותר. משה רבנו, הענו מכל אדם, לא רצה שהעם יאמין "בו", אלא שהעם יחווה את ההתגלות הא-לוהית, ואת הקשר הישיר מול הקב"ה בעצמו.
גם אם בסופו של דבר הצרכים האנושיים והפחד מהאינסוף הצריכו מתווך, השאיפה של משה נותרה המצפן שלנו: המטרה של התורה היא לא לייצר הערצה למנהיג, אלא לבנות עם שלם שמסוגל לעמוד מול א-לוהיו, פנים אל פנים.
