דבורה ווגנר, ד"ר, סוציולוגית, עורכת ספרות, לקטורית ומגיהה, מחברת הספר "האברך יענקי וייסברג"אם הדבר היה תלוי במלך, מזמן היינו מטיילים ברחבי הארץ והעולם, מתנסים בסגנונות שונים של חיים ומתיידדים עם כל מיני סוגים של אנשים. אני, לעומתו, מעדיפה את המוכר והידוע, את מה שבחנתי לאורך שנים, התרגלתי אליו ולא רואה סיבה להחליף רק כדי לבדוק איך זה.
והילדים? כמו שנינו, הם אנשי משפחה יציבים ומסורים, אבל נוטים לנועזות ואהבה לאתגרים. כשהיו קטנים לא היה צורך בשכנועים, ברגע שהמילה 'טיול' הייתה נאמרת – יצאנו. כיום יש ביניהם כאלה שרודפים אחרי שיטפונות, אחרים קופצים למים קפואים באמצע החורף, חלקם הקימו עסקים בכוחות עצמם. בהחלט אפשר לתאר אותם כהרפתקנים.
אחת לכמה זמן מתגבשת במשפחתנו איזו הרפתקה שלעולם לא הייתי מעלה על דעתי, אבל מוכנה להיסחף. כך לדוגמה, פעמיים חגגנו ליל סדר בשטח. נסענו לעין חג'לה, קראנו הגדה סביב מדורה מאש לאש, אוהלים, שק"שים, עוקב מים ואוכל בקונטיינרים. במקרים כאלה אני יוצאת מהכוך שלי, הלא הוא המשרד המאולתר שהקמתי בחדר-ילדים-לשעבר, מקפלת את המחשב, סוגרת את הספרים, מתנתקת מהמייל ומהווטסאפ (כן, גם בטלפון!), ומצטרפת אליהם.
השנה הייתה אחת מהפעמים האלה. התירוץ הרשמי: ט"ו בשבט ויום הולדת של חלק נכבד מילידי השֶׁבֶט. נסענו לעיר אובות שבערבה, טיילנו במדבר, שיחקנו אליאס, פתחנו אוהלים, אפינו פיתות על סאג', עשינו סעודת אָמֵנים על פירות הארץ וארבע כוסות של גאולה לפי עונות השנה, אפילו ג'אם מוזיקלי היה. גולת הכותרת ללא מתחרים הייתה הסדנה החווייתית שהעביר לנו מלך. התחלקנו לקבוצות, דייקנו רגשות, הבחנו בין תצפית לפרשנות, ובעיקר היינו יחד.
אני כותבת את הדברים בדרך חזרה הביתה אל השגרה והמוכר, ומבינה שלזה בדיוק ארצה להקדיש את הטור השבוע.
כי בין אם אני (ומן הסתם כל אחד מאיתנו) אוהבת אתגרים, ובין אם הדבר דורש ממני להתגמש (כמובן שלא חייבים להיתפס דווקא לדוגמה של טיולי שטח), בסוף מדובר בעוד ערוץ לקשר. גם אם הרפתקאות נתפסות לעיתים כעניין אקסטרווגנטי ומיותר, אני סבורה שאם זוהי השפה המועדפת על מי שאני הכי אוהבת, שוב ושוב אבחר בדיוק בשפה הזאת כדי להתקרב אליהם, כדי להיות איתם במה שיהפוך לזיכרון הקולקטיבי המתוק של המשפחה שלנו.
להתמקד במה שחשוב באמת.
