הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)בשנים האחרונות זכה השבוע שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות לשם 'שבוע הגבורה'. כינוי זה מצביע על רצף שקושר בין האירועים ומשמעותם. בשנותיה הראשונות של המדינה נקבע יום הזיכרון לשואה ולגבורה בכ"ז בניסן.
המועד נקבע בזיקה למרד גטו ורשה (שפרץ בי"ד בניסן תש"ג. הרבנות הראשית קבעה את עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי לחללי השואה, חודש ניסן הוא חודש שאין בו אבלות). בראשית דרכה ביקשה המדינה לקדש את ערך הגבורה של מי שנוטל את גורלו בידיו, ולא נותר חסר אונים, ולכן ביקשו להעלות על נס את גבורת המורדים בגטו מול השטן הנאצי, ולהתבונן באמצעותה על השואה.
ברבות השנים, התרחבה ההבנה על משמעות הגבורה שבשואה. שורדי השואה שיתפו את הציבור בסיפורי ההתמודדות בגבורה עם המצבים הלא אנושיים שעימם הם נאלצו להתמודד, בגטאות ובמחנות העבודה וההשמדה. כיצד הצליחו לשמור בגבורה על צלם האנוש בתוך התופת, על קדושת החיים, על עזרה הדדית. כיצד שרדו את התופת בגבורה ובתושייה מיוחדת, בהסתתרות, בבריחה ובהתחזות. סיפורים על שמירת תורה ומצוות במידת האפשר, וסיפורים על גבורת האמונה שדבקו בה למרות הניסיון הגדול של 'הסתר פנים' והזוועות הקשות מנשוא. אמונה שנתנה להם תקווה וכוח לשרוד. את הכוח להתמודד עם האובדן הקשה של קרובי משפחה, לצמוח מתוך המשבר, להקים משפחה, ולהירתם להצמחתה של מדינת ישראל ולתקומתה.
השואה האיומה המחישה לכל מי שהיה זקוק לכך, שעם ישראל חייב לפתח לעצמו את היכולת להגן על עצמו בעצמו, ואסור לו לתלות את קיומו בעמים אחרים. שרק אם נהיה מאוחדים נוכל לשמור על קיומנו. שהשנאה לעם ישראל בקרב חלק מהעמים, אינה תלויה בשום דבר אחר מעבר להיותנו יהודים, ולא משנה מה תהיה השקפתנו הדתית, הפוליטית והחברתית וכמה ננסה לשאת חן בעיניהם. שעם ישראל הוא עם הנצח, עמו של הקב"ה, ומסוגל לשרוד משברים בלתי נתפסים ששום עם לא שרד אותם, לצמוח מתוכם, ולהקים בס"ד מדינה יהודית מתקדמת ומובילה. שיש בעם ישראל תכונות של גבורה עילאית שבאה לידי ביטוי כאשר הוא ניצב מול איום קיומי וכאשר מוצבים בפניו יעדים אמיתיים. מאלה אנו שואבים אופטימיות, אמונה ותקווה גם כאשר אנו מתמודדים עם הקשיים בהווה.
השואה האיומה המחישה שעם ישראל חייב לפתח לעצמו את היכולת להגן על עצמו בעצמו, ואסור לו לתלות את קיומו בעמים אחרים
מתוך תודעה זו הולכת ומשתרשרת שרשרת הגבורה והגיבורים הקדושים, מיטב הבנים שניצבו חלוצים לפני המחנה בקרב, שמסרו את נפשם על קדושת ה', העם והארץ, בהגנת קיומה של המדינה מהקמתה ועד היום. שרשרת ששורשיה בגבורת אבות האומה, ולאורך הדורות בגבורת גיבורי התנ"ך, החשמונאים, תלמידי רבי עקיבא במרד, ועוד.
ביום הזיכרון לחללי צה"ל, העם והמדינה מתייחדים עם זכרם באירועים ממלכתיים, מעלים על נס את גבורתם, מצדיעים להם וניצבים ליד קבריהם הקדושים הדוממים בהכרת טובה ותודה לאלה ששילמו את מחיר קיומה (לצערנו, בשנה החולפת היו שחיללו את קדושת זיכרון הנופלים בגלל מניעים פוליטיים). ביום זה הם מחבקים את המשפחות השכולות ששילמו את המחיר היקר מכל. שגבורתם וכוח עמידתם, מתוך הבנת צדקת המלחמה, נותנים כוח למדינה להתקיים ולהתמודד עם מחיר הקיום הקשה.
פרשת "אחרי מות שני בני אהרון" מחזירה אותנו לאסון של בני אהרון בחנוכת המשכן. במותם נאמר: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד! וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י, ג). "וידום אהרן – מאבלותו ולא בכה ולא התאבל" (רשב"ם שם). התגובה הטבעית של אב שכול לנוכח בניו המוטלים מתים ל"ע היא בכי. של כאב וצער, אבלות וחוסר אונים. אולם אהרון ניצב בדומייה, בקבלה מוחלטת: "מגיד שבחו של אהרן שהיה שותק ברצון גמור, שווה בדעתו, בלי שום ערעור על המקרה שאירע לו" (הכתב והקבלה ויקרא י, ג).
שתיקתו נבעה מהתבוננות על התמונה ממקום גבוה שרואה את המשמעות הכללית של האובדן: "כיון שמתו בני אהרן אמר לו (משה): אהרן אחי לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה! כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן שתק וקבל שכר, שנאמר: 'וידום אהרן'" (זבחים קטו ב). מיתתם נבעה מהקרבת 'אש זרה' – מחריגה מאופן העבודה של המצווה, וחידדה את הבנת מעלת עבודת הקודש, שמפאת עליוניותה וחומרתה אסור לחרוג ממנה, ואין בה 'הנחות' גם לבעלי מעלה גדולים וקדושים.
כדי לזכות להבטה גדולה ומשמעותית שכזו בעת אסון ושכול, יש צורך באיפוק ובגבורה. כך הייתה גם תגובתו של דוד לנוכח חלליו בקרב, בהבנת צדקת דרכה של מלחמתו: "וכן בדוד הוא אומר: "דום לד' והתחולל לו" – אע"פ שמפיל לך חללים חללים את שתוק" (שם).
נתפלל ונקווה שנהיה ראויים לקורבנם.
