הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)חודש אלול הוא זמן של חשבון נפש אישי ולאומי גם יחד. אחד התחומים בהם נדרש חשבון נפש לאומי, לנוכח האסון הכבד של שמחת תורה תשפ"ד, הוא הנטייה שהתגבשה בעשורים האחרונים להשגת שקט בכל מחיר, בכל החזיתות.
במשך שנים התמכרנו למקסם השווא והבטחות הכזב ל"שקט עכשיו". הובלנו מתוך הנחה שיש לחתור לשקט בכל מחיר – מתוך אמונה שמדינת ישראל אינה מסוגלת לעמוד במלחמות ארוכות, ואינה מסוגלת יותר לשלם את מחירה הכואב של המלחמה וקורבנותיה, ולכן עדיף להימנע ככל האפשר מעימותים מתמשכים, לוותר, מבלי לשקול את המחיר הכבד שייגבה מביטחון העתיד והדורות הבאים – סוג של דחיינות אסטרטגית.
מול חמאס בעזה התגבש דפוס קבוע של "סבבים", חילופי מהלומות עד שנחתמה הפסקת אש או "הודנה", וההנהגה המדינית והצבאית שיווקה את הסבב כהצלחה יוצאת דופן שתספק הרתעה לעתיד.
אלא שה"הודנה" נוצלה להתעצמות המפלצת החמאסית: לשיקום יכולותיה, לבניין כוח, להברחת אמל"ח ולהרחבת מפעל המנהרות – עד שהגיעה לממדים המפלצתיים של אסון שמחת תורה תשפ"ד.
החתירה לשקט בכל מחיר נתפסה בעיני אויבינו כחולשה, כחוסר רצון ומוטיבציה להילחם, וכהזדמנות לנצל זאת בדרך לחיסול הישות הציונית.
המודל הנכון של חשבון הנפש הוא: "אבל אשמים אנחנו" – שכל אחד יעשה את חשבון הנפש האישי שלו ויכה על חזהו, ולא יטיל אשמה על אחרים.
מראשית קיומה של האומה קיימת בנו נטייה לאומית חיובית ליצירה ולבניין, לשקט ולשלווה. ואף "ביקש יעקב לישב בשלוה" לאחר תלאותיו הרבות (רש"י, בראשית לז, ב) – אולם שם מובעת עליו ביקורת, שכן צדיקים אינם אמורים לבקש לשבת בשלוה בעולם הזה.
מעבר לערך המהותי שבבקשת השקט והשלווה, הם מאפשרים להקצות את המשאבים הלאומיים להתבססות, לבניין ולשגשוג כלכלי.
הנטייה החיובית לשקט, שלווה ושלום מתקשרת לברכות שבפרשתנו, בברית ב"ערבות מואב": "וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ד' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, וּנְתָנְךָ ד' אֱ-לֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ וגו'" (דברים כח, ב). אחת מההבטחות על כך היא הניצחון על האויבים: "בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ, וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ. יִתֵּן ד' אֶת אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ נִגָּפִים לְפָנֶיךָ; בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ, וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ" (שם, פס' ו; ובחזקוני שם).
אברבנאל מבאר שהברכות והקללות שבפרשתנו – בברית ש"בערבות מואב" – והמקבילות ב"ברית בחורב" שבפרשת בחוקותי, משלימות זו את זו: "כבר ביארתי, שהברית הראשון הנזכר בפרשת 'בחקותי', והברית הזה – שניהם ענין אחד וכו'. כי זו וזו קתני, ושניהם יוכללו בברית זה, ושניהם כאחד נסמכים ומחוברים זה לזה, ילמוד האחד מהאחר" (אברבנאל, דברים כח, סט).
בפרשת בחוקותי ישנה ברכה והבטחה משלימה – שבזכות "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" (ויקרא כו ג) נזכה לניצחון ושלום: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וגו'. וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם, וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב" (שם פס' ו).
השלום הוא אכן ברכה גדולה, והכמיהה והחתירה לשלום הן תכונות חיוביות בעם ישראל לדורותיו. אולם הכתוב מלמדנו: "לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם" (קהלת ג, א), ויש "עֵת לֶאֱהֹב, וְעֵת לִשְׂנֹא; עֵת מִלְחָמָה, וְעֵת שָׁלוֹם" (שם, פס' ח).
בזמן שצריך להילחם – יש להילחם "עד רדתה" (דברים כ, כ), עד הכרעה וניצחון, ולא לחפש שקט מדומה. אדרבה, הניצחון במלחמה הוא שמביא להרתעה ולשקט ארוך טווח, כפי שנאמר בתקופת השופטים: "וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה" (שופטים ג, יא; ועוד רבים). מלחמת הכרעה וניצחון בטווח הקצר מביאה לשקט, לשלום ולביטחון בטווח הארוך. ו"הרוצה שלום – יכון למלחמה": יכריע וירתיע את אויביו, וידאג באופן קבוע למנוע מהם שיקום יכולות והתעצמות.
אי אפשר להתעלם מכך שחלק גדול מן העם ביקש את השקט שנמכר לו, שלא בעיתו ובזמנו, והמנהיגות היטיבה לספק את הסחורה – עד שנולדה הסיסמה: "שקט ייענה בשקט". אולם גם מי שלא היה שבוי במקסם השווא הזה, כנראה לא עשה די כדי לגרום להתפכחות.
לצערי, לאחרונה נשמעים קולות דומים הקוראים לעצור את המלחמה כעת, למרות שעדיין לא הוכרעה, בטענה שלכל היותר ניתן יהיה לחדשה בעתיד – כאילו לא למדנו מאומה.
אולם נדמה שהציבור הרחב, שחווה על בשרו את אימי המלחמה האחרונה, אינו קונה את זה ואינו חוזר לקונספציה של ערב המלחמה. המלחמה המחישה את המחיר הכבד של חתירה לא אחראית לשקט בהווה על חשבון העתיד, והוכיחה – למי שהיה זקוק להוכחה – שבמידת הצורך, מדינת ישראל יכולה לעמוד במלחמות ארוכות ולעמוד על האינטרסים החיוניים שלה, למרות מחיריה הכואבים, אם אכן מנהיגיה מובילים אותה ביושר ובאמינות, למימוש מטרותיה הצודקות ולהשגת הישגים אמיתיים וברי־קיימא.
לזכר אבי מורי ר' משה שנוולד ז"ל הכ"מ
