השבועיים הקרובים, שבהם נציין את יום השואה והגבורה, את יום הזיכרון ויום העצמאות, הם השבועיים הטעונים והרגישים ביותר בשנה בחברה הישראלית.
זה נכון לגבי כל שנה, ונכון שבעתיים בשנה הקשה הזו, שבה התווספו אל רשימת החללים יותר מאלף חיילים ואזרחים; שנה שבה עדיין מתנהלת מערכה קשה בצפון, בדרום ובאזורים נוספים; שנה שבה עדיין השבויים והחטופים נמקים בשבי, אזור הצפון נטוש, ורבבות תושבי הצפון חיים כבר חודשים ארוכים הרחק מביתם.
לא יהיו אלו ימים וטקסים כמו בכל שנה. הפצע הפתוח, הכאב גדול, וההשוואות בין מה שאירע ליהודים באירופה לפני 80 שנה לבין מה שקרה בדרום לפני חצי שנה, מטלטלות ומהדהדות בשיח הישראלי. מילים כמו טבח, רצח, אונס, שחיטה, פוגרום וכו', הפכו לכאבנו הגדול, לא לתיאור אירוע היסטורי, אלא לתיאור מציאות עכשווית שכולנו נחשפנו אליה.
אין מנחמין אדם בשעה שמתו מוטל לפניו, אין מרגוע ומזור למשפחות שיקיריהן נמקים בשבי, ואין מרפא מיידי לאלפי הפצועים בגוף ובנפש, הנכים, קטועי הגפיים ואחרים, הנושאים על גופם את צלקות המלחמה. הכל כל כך טרי וכל כך מדמם.
תנו לנו שבועיים של שקט, עין טובה ולב חומל
בימים אלו יש לי רק תפילה ותקווה אחת, פרט לתקווה לשיבת החטופים והשבויים לביתם – שהימים שעוד נכונו לנו יהיו רחומים ורגישים. שיהיו ימים של פחות דיבורים ופוליטיקות, מניפולציות תקשורתיות והתלהמויות, ויותר ימים של חיבוק, של תמיכה ואהבת אדם. ימים שנהיה בהם פחות צודקים ויותר חכמים. ימים שנשכיל לחפש ולמצוא בהם את הכוחות שאנו זקוקים להם, כולנו, מתוך האנרגיות של הביחד. ימים שנעצים בהם את המשותף ונדחה לימים אחרים את המפריד. ימים שנצליח להתרומם מעל היום-יום ולראות את הטוב שבמציאות, ויש כזה, גם אם זה מבעד לדמעות, וימים שבהם נוכל לראות את הטוב שבכל אדם, ויש כזה, בעוצמות אדירות שהתוודענו אליהן בחודשים האחרונים.
בקשה מכל המדברים והכותבים למיניהם במדיות וברשתות השונות: תנו לנו שבועיים של שקט, של טוב, של מידת הרחמים, של עין טובה ולב חומל.
במותם ציוו לנו קורבנות השואה וחללי מערכות ישראל את החיים – חיים של אחדות ואחווה.