הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)שתי תנועות מנוגדות בבת אחת – ההלכה מכירה את המציאות הזו היטב, והיא מכוננת אותה. היא קוראת לא להתעלם לא מזו ולא מזו, ולהביא את שתיהן לידי ביטוי. הדבר נמצא בעיקר בדיני אבלות: ההיתר ההלכתי להתחתן (בתנאים מסוימים) גם ביום פטירתו של אבי החתן; אבלות במועד, שמביאה לידי ביטוי הן את העובדה שקרוב אהוב נפטר במועד ועל כן נוהגים דברים מסוימים בצנעא, והן את העובדה שמדובר במועד ועל כן לא יושבים שבעה ולא נוהגים אבלות בפרהסיה; מציאות שבה קרוב משפחה נפטר ועל כן מברכים "דיין האמת", אך אם הוא גם הוריש ירושה נכבדה מברכים בו בעת "הטוב והמיטיב", ויש כמובן עוד דוגמאות רבות לעניין.
הדבר קיים גם במועדים. ראש השנה הוא יום של "גילו ברעדה", ועל כן הוא גם יום טוב של המלכת ריבונו של עולם עלינו, שחלים עליו דיני יום טוב במובן המלא של העונג והשמחה, וגם יום הדין שבו כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון; יום הכיפורים הוא יום הכפרה של כלל ישראל וחתימת הדין, והוא גם מהימים שלא היו טובים מהם; סוכות הוא מקור מצוות השמחה ברגלים, אך גם "בחג נידונין על המים", ואנו אומרים גם הלל וגם הושענות, וכן על זה הדרך. כל תפילת מוסף של מועד מבטאת הן את השמחה הגדולה והזכות להיבחר על ידי ריבונו של עולם לשאת את שמו בעולם, והן את "מפני חטאינו גלינו מארצנו" והתחינה הגדולה לבניין מחודש של בית המקדש.
הוראת דרך זו צריכה לעמוד לנגד עינינו כשאנו מתכוננים ליום העצמאות השנה. זכתה מדינת ישראל להגיע ל-76 שנות קיום, וכשאנו בוחנים היכן היינו לפני כ-80 שנים והיכן אנו נמצאים היום – אנו מלאי שמחה והודיה לריבונו של עולם על כך, ומכירים בזכות הגדולה לחיות בדור הזה, לפעול עם א-ל, ולבנות את ההישגים הרבים של המדינה. ביטול יום העצמאות השנה הוא אפוא טעות חמורה. מאידך גיסא, אנו בצרה עמוקה – בין בצרה חיצונית מייסרת, שהביטוי החריף ביותר שלה הוא החטופים, אך לא רק – המשפחות שלהן, נפגעי הנפש והגוף שבמלחמה, המשפחות השכולות, עשרות אלפי המשפחות העקורות מבתיהן, ועוד ועוד.
אנו גם בצרה פנימית עמוקה מאוד, שבמקומות מסוימים מערערת את הברית המשותפת שבינינו, עד לכדי סיכון עצמי של אנרכיה, אלימות ופגיעה בחוסן הלאומי שלנו. התעלמות מכך היא אפוא טעות חמורה, ולנהוג ביום העצמאות כבכל שנה היא אטימות לב ועיוורון עיניים.
החג, צריך לשלב את תנועות השמחה והייסורים כאחד
את שני הצדדים האלה צריך להביא לידי ביטוי. את השמחה על המדינה צריך לזקק, ולעסוק אכן במהות המעצימה שאנו זוכים להיות חלק ממנה, לפעול בתוכה ולשמוח בה. תחליט כל קהילה אם השנה ראוי לבטל או לצמצם את במות הבידור; את האירועים שאפשר בלעדיהם וכדומה; האם יש משהו שניתן לעשות דווקא השנה כדי לכנס את הרוב המוחלט החפץ בחיזוק הסולידריות והעצמת החוסן הפנימי החברתי.
את הכאב הנורא, הבלתי נתפס, צריך להנכיח במלוא עוצמתו – בראש ובראשונה ביום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה, שיכלול השנה מאות רבות-רבות של מצטרפים למשפחה הדואבת והכואבת, ולעצב אותו בדרך שתאפשר לכולם להיות בו, על ידי הימנעות מנאומים מזה והתייחדות עם הצער והיגון מזה. הרבה עבודה צריכה להיעשות כדי להתכונן השנה ליום העצמאות, בתנועת השמחה והייסורים כאחד, כדי שיהא זה יום מעצים ומחזק.
יהי רצון שיהיו בנו הבינה והרגישות, ההכלה וההזדהות, כדי להבין שהדרכים לעשות זאת הן רבות, ולכל אחד תפיסה משלו, ואנו נקראים להרחיב את מוטת הלב שלנו ואת ברית האחים, כדי שיהיה אפשר לכולנו להיות ביחד בימים המיוחדים האלה.
