לנצח אחי: אחים שכולים מספרים על האח שנהרג במלחמה ועל התחושות הקשות לקראת יום הזיכרון

בעקבות מלחמת 'חרבות ברזל', עם ישראל ספג אבדות קשות מנשוא. יותר מ-600 משפחות הצטרפו השנה למשפחת השכול בווריאציות שונות: הורה איבד בן, אישה כואבת על בעלה, ילדים נותרו יתומים, סבים וסבתות איבדו נכדים, וגם: אנשים איבדו את אחיהם. לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שלושה אחים שכולים מספרים על הקשר המיוחד עם האח שנהרג, על התחושות הקשות לקראת יום הזיכרון ועל הרצון להמשיך לחיות, למרות הכל.

"כשהיינו בשבעה, שמענו מאנשים רבים ממעגלים שונים שהכירו את יוחאי, על זה שהוא היה בא לבקש מהם סליחה על דברים שהם בכלל שכחו או לא שמו לב אליהם. הרבה פעמים אנשים לא ייחסו לזה כל חשיבות, אבל הוא כן היה נותן על זה את הדעת", מספר יהודה.

יהודה דוכן, סטודנט לתואר ראשון בפסיכולוגיה בן 30, שכל את אחיו, סגן יוחאי דוכן ז"ל, שנפל במהלך קרבות עזים ב-7 באוקטובר. בן 26 היה בנופלו. "ליוחאי הייתה היכולת להכיל בתוכו שתי תנועות נפש ולהחזיק אותן חזק, למרות השוני", ממשיך יהודה לתאר את אחיו. "הוא היה עקשן מאוד, מעין אדם כזה שחותר עד הסוף. אחד כזה שלא מנסה להתפתל או לשקר, אלא אומר את הדברים כפי שהם. מצד שני, הוא היה עדין ורגיש. אחד ששם לב לפרטים הכי קטנים אצל אחרים. יוחאי אהב את הטבע. הוא אהב מאוד לטייל, לעבוד בחוות ובעיקר אהב עבודת כפיים ואדמה. אבל, הוא גם היה מחובר לעדינות הזו שיש בטבע. הוא הכיר את השמות של כל הציפורים, העלים והפרחים".

בגיל 24, לאחר כ-6 שנים בישיבה, החליט יוחאי להתגייס לצבא. לדברי יהודה, יוחאי עבד קשה בכל תחנה ותחנה בחייו, והאמין ששווה להתאמץ יותר ולא לברוח לדברים הקטנים. "יוחאי שאף לצאת כל הזמן מאזור הנוחות שלו. גם אני הייתי לוחם וקצין, ואני זוכר את העייפות שהייתה מכה בי כשהייתי חוזר הביתה, אבל יוחאי פעל אחרת: כשהוא היה חוזר הביתה, הוא עזר לכולם. אחרי סעודת שבת הוא היה מנסה ללמוד תורה, כמה שהוא יכול. למחרת, הוא היה קם מוקדם בבוקר והולך לתפילה. לא היה רגע מבוזבז בחיים שלו. כל דקה הוא מילא במשמעות. אפילו כשהוא עבר להשתמש בסמארטפון, בגלל שנהיה מפקד, הוא לעולם לא גולל בפלאפון סתם. היה לו חוסן מנטלי גבוה מאוד", מספר יהודה.

כשהברק מכה פעמיים

בשנת 2002, אבא של יוחאי ויהודה, סמ"ר אלכסנדר יהונתן, נפל בקרב 'ציר המתפללים' ב-2002. הוא היה חבר בכיתת הכוננות בקריית ארבע, ונהרג בפיגוע בחברון. הם היו קטנים כשהפיגוע הזה התרחש, וככל שחלפו השנים נרקם ביניהם קשר מיוחד. יהודה שימש עבור יוחאי אח גדול, ובאיזשהו אופן ניסה למלא את החלל הגדול שנוצר. בשנים האחרונות הקשר ביניהם אף הלך והתהדק, עם כניסתו של יוחאי לעולם הישיבה ולאחריו לעולם הצבא, הפיקוד והקצונה.

"יוחאי היה מ"מ ופיקד על מחלקה שתפסה קו בנחל עוז", נזכר יהודה במאורעות 7 באוקטובר. "אומנם זה היה קו יחסית שקט, אבל הוא אמר לי שהוא לא מאמין בשקט וברור לו שמתישהו זה ייגמר. לכן, הוא השתדל מאוד עם החיילים שלו להיות ערניים ולפקוח עיניים. בשבת, ב-6:30 בבוקר, הם שמעו פיצוצים בכל המוצב. כולם רצו למיגונית, ויוחאי שעבד בלילה זינק מהמיטה עם ווסט והקשר שלו עליו ורץ למיגונית. אחרי כמה דקות, הוא הבין שהמצב הרבה יותר חמור ושלח את כל מי שאיתו במיגונית לעלות על ציוד, בחוליות של ארבעה בכל פעם, במטרה לשמור על החיילים. זו הייתה אחת מההחלטות הכי דרמטיות שהיו להם שם, כי הם לא יכלו לדעת שמחבלים עומדים לארוב להם. יוחאי נלחם לצד המ"מ הצמוד לו וחייל נוסף, והם קיבלו החלטה ללכת לחמ"ל. בדרך הם נתקלו בחוליית מחבלים, הרגו אותם והגיעו לחמ"ל שבתוכו ניהלו קרב עיקש".

"כאדם שגדל בחינוך דתי, שמעתי כל הזמן על אמונה. לא חייתי את זה ביום-יום אלא חונכתי לזה, ופתאום, בסיטואציה הזו, המבחן נהיה אמיתי. כל מה שנאמר לי בנושא פתאום יוצא החוצה"

לאורך הזמן הזה, כל התצפיתניות שהו בחדר מוגן כשהשלושה מנהלים את הלחימה. התחמושת הלכה ואזלה להם, והמחבלים החלו להשליך רימונים לעברם. כשיוחאי הבחין שרימון נזרק ליד חברו, הוא מסיט את חברו ורוכן מעל הרימון – הרימון לא מתפוצץ. בשלב מסוים, כנראה מתוך ייאוש, המחבלים מציתים את החמ"ל. "יוחאי מנסה לעזור לתצפיתניות לצאת החוצה, ובעצם הם מצליחים לצאת משם 7 אנשים: קציני מטה, תצפיתנית והמ"מ המקביל ליוחאי. יוחאי והחייל שנלחם לצידו איבדו את ההכרה והלכו לישון. זה היה הסוף", אומר יהודה בצער .

יהודה ואחיו המפקד בסיירת גולני, נקראו כבר באותה השבת למילואים. עד יום שלישי של אותו שבוע, נותרה משפחת דוכן בתוך ענן של אי-ידיעה. בשעת ליל מאוחרת, נשמעה הדפיקה בדלת ששינתה את חייהם. "בהתחלה לא כל כך חשבנו על יוחאי", מודה יהודה, "כי אחותי עוד הצליחה לתפוס אותו בשבת בבוקר ושמעה שהוא בסדר. ביום ראשון קיבלתי כמפק"צ (מפקד צוות) את החיילים שלי והתחלתי לנסות להבין מה איתו. אחותי שהייתה בבית ניסתה לדלות מידע, להבין איפה הוא. ניסינו להשיג אותו, אבל לא הצלחנו לתפוס אותו. קיווינו שהוא ממשיך להילחם. לא ראיתי את הסרטונים, לא הבנתי עד כמה המצב קשה ולא חשבתי שמשהו רע קרה לו. בדיעבד, התברר שמוצב נחל עוז קיבל את המכה הקשה ביותר – כ-300 מחבלים חדרו לשם. ביום שלישי התחלנו לשמוע כל מיני שמועות, והחלטתי לקפוץ הביתה כדי להרגיע את אמא שלי. לא דמיינו שמאוחר יותר באותו לילה, ידפקו לנו על הדלת ונקבל את הבשורה הנוראה מכל".

האובדנות קשים מאוד… מה נותן לך כוח?

"המשפחה שלנו לא חוותה שכול בפעם הראשונה, ולכן המהלומה הזו קשה יותר. החיים שלנו השתנו, השגרה שהולכת להיות לנו היא אחרת מכל בחינה. אנחנו משתדלים לחזק כמה שיותר אחד את השני, כשכל הזמן מהדהדת המחשבה מה יוחאי היה רוצה שנעשה. כאדם שגדל בחינוך דתי שמעתי כל הזמן על אמונה. לא חייתי את זה ביום-יום אלא חונכתי לזה, ופתאום, בסיטואציה הזו, המבחן נהיה אמיתי. כל מה שנאמר לי בנושא פתאום יוצא החוצה. כמו משהו ששמת בתרמיל שלך ולא השתמשת בו הרבה זמן, ופתאום שלפת את זה, וזה מה שמחזק אותך. זו עבודה יומיומית לא לכעוס. כל יום שאני קם הוא יום קשה. כל שעה נראית לי אחרת".

ללכת לאורו

"אושרי ואני היינו באותו החדר כל החיים. הקשר בינינו היה קשר מעבר למילים. היינו כל החיים באותו המסלול יחד, עד לשלב שהוא הלך לישיבה בטפחות ואני הלכתי לישיבת מרכז הרב. הוא היה מוביל את העניינים וזה שסלל לי את הדרך. אני זוכר את עצמי כילד קטן מסתכל עליו כמלך, ומשוויץ בזה שאושרי אח שלי", מספר בערגה אחיו הראל.

הראל בוצחק הוא בן 21 ונמצא בשיעור ג' בישיבת 'מרכז הרב'. בימים אלו הוא מרבה בלימוד תורה, ולאחרונה החל בחיפושים אחר תפקידים בצבא. אחיו, סרן אושרי משה בוצחק ז"ל, נפל במהלך היתקלות עם מחבלים בקרבות הקשים בעזה ב-23 בדצמבר. בן 22 היה בנופלו.

מה התכונה שהכי אפיינה את אחיך אושרי?

"המנהיגות שלו. הוא היה ראשון בכל דבר. לא ראשון מבחינה של להיות טוב בתרגיל מתח או במבחן בר-אור, אלא הוא היה ראשון כמנהיג. בכל הקבוצות של החברים שלו – בבית הספר שבו למד, בלימודים, בישיבה התיכונית. בישיבת ההסדר – הוא תמיד הנהיג את החבר'ה. זה לא הגיע מתוך רצון לשלוט על אחרים, אלא כי אנשים רצו אותו, כמו מלך שהעם רצה להמליך אותו עליו".

הראל מתאר את היום שבו אושרי נהרג בקרב ברצועת עזה, גם אז באה לידי ביטוי יכולת ההובלה הגבוהה שלו. "אושרי היה קצין בסיירת נחל ופיקד על כ-20 חיילים. במהלך הלחימה אמרו להם לכבוש איתור מסוים. בתוך מבנה כלשהו היה חור לחימה של חמאס. לפי חוקי צה"ל, עדיף שהנגביסט (החייל המחזיק במקלע בשם 'נגב') ייכנס ראשון לבית, ואם חס ושלום יהיו מחבלים הוא יהרוג אותם בקלות. אבל אושרי הרבה פעמים החליט שהוא ניגש ראשון, מתוך דאגה לחיילים שלו. אפילו באיתור שאליו היה צריך להיכנס, הוא התעקש עם המפלג שלו שלא יכניס את כל החיילים לתוך המבנה, אלא שייתן לו ולקבוצה שאיתו להיכנס ראשונים ולסרוק את המבנה".

"הוא תמיד הנהיג את החבר'ה. זה לא הגיע מתוך רצון לשלוט על אחרים, אלא כי אנשים רצו אותו, כמו מלך שהעם רצה להמליך אותו עליו"

אכן אושרי נכנס ראשון למבנה, כששתי דלתות משני צדדיו. הוא נכנס, יורה כמה כדורים לדלת ימין ולשמאל. הוא פונה לצד ימין, והנגביסט נכנס לצד השני. כך הם מתקדמים. כשהצמד הבא צריך להיכנס, מגיח לפתע מחבל מהדלת הפתוחה מצד ימין. הוא פוגע בנגביסט, ואז פוגע באושרי בעורק הראשי. אושרי נהרג במקום.

"במהלך השבעה סיפר לנו המפלג שאם אושרי היה מקשיב לו, הוא לא היה פה היום, כי גילו שבאותו מבנה היו שני מטענים שבאזיים שיכולים להקריס את כל המבנה. לו הוא היה מקשיב לאותו מפלג, המחבלים היו מפעילים את המטענים בלחיצת כפתור והיו יכולים להיות כמה עשרות הרוגים. הם ניצלו בזכות הרצון של אושרי ללכת קדימה, להסתער ראשון. זהו סיפור גבורה", אומר הראל.

"בגלל שאושרי היה בעזה, לא הרגשתי ישר את האובדן", מודה הראל, "כי אני רגיל שהוא נמצא בצבא ולא זמין לשיחות טלפון. רק אחרי שעברה תקופת זמן משמעותית וראיתי שהוא לא מתקשר, התחלתי לתפוס את החוסר שלו, את העובדה שהוא לא יחזור אלינו".

מלאך עוד בחייו

אדווה פיזם גרה בעין הנצי"ב ועתידה לסיים בקרוב את התיכון שבו למדה, בית ספר שקד שבשדה אליהו. בשנה הבאה תתחיל אדווה ללמוד במדרשת 'לינדנבאום' בלוד, ובסיומה תתגייס לצה"ל. אחיה, רס"ל (במיל') שי אוריאל פיזם ז"ל, נפל בקרב בדרום רצועת עזה ב-15 בדצמבר. בן 23 היה בנופלו. על אחיה, מדברת אדווה בהערצה:

"שי היה אח בכור בכל המובנים: בדאגה לנו, בהקשבה, באכפתיות, בלהראות לנו כיוון. לפעמים יש את הדרך של ההורים ואתה רוצה אחרת, אז אם כבר אחרת – אז זה ללכת אחרי שי. לשי הייתה יכולת הקשבה לאחרים, למרות הפרעות הקשב והריכוז שהיו לו. היינו מנהלים הרבה שיחות יחד, והוא תמיד הקפיד לדבר אליי בגובה העיניים, איך שנכון לי. עם כל אחד הוא דיבר בשפה שלו והמליץ על מה שנכון וטוב עבורו. שי היה איש של אדמה ועבודת כפיים, אבל הוא גם הכניס את הקודש לכל דבר בחייו", מתארת אדווה. "תכונה דומיננטית נוספת בו היא הנוכחות. אם הוא דיבר איתי, הוא הפנה את כל הקשב אליי. הוא גם היה איש של שילובים: היו בו רצינות וציניות. הוא היה עושה הרבה שטויות, אבל גם היה מאוד בוגר ויציב. היה בו רצון תמידי ללמוד מכל אדם אחר ואהבה גדולה לטיולים. כל דרך שהייתה ארוכה יותר מהאחרת, הייתה נבחרת מבחינתו. כי החיים היו בשבילו דבר שצריך להתאמץ בעבורם".

שי היה נשוי למעיין, אהבת נעוריו, ויחד הביאו לעולם את ירדן אורי. שבועות בודדים עברו מהלידה, ושי החליט לחזור להילחם לצד חבריו. זו הייתה הפעם האחרונה שבה הם התראו. על הימים שלפני, היא משתפת:

"בשמחת תורה שי היה נחוש להתגייס, למרות שהוא עוד לא היה משובץ למילואים ועוד לא קיבל צו 8. הוא הדליק את הטלפון, לקח את מה שהיה לו ויצא למילואים. הוא לא חזר הרבה מאז הביתה והוא לא היה לחוץ יותר מדי. זכיתי לעשות איתו כמה שיחות מיוחדות בטלפון. באחת מהן שאלתי אותו אם הוא מפחד. הוא ענה לי: 'ממה יש לי לפחד? האם את מפחדת לפני שאת עולה לבמה?' הייתי בחוג לתיאטרון. עניתי לו שאני תמיד בלחץ לפני כל הופעה, אבל לא מפחדת. הוא ענה לי: 'גם אני ככה. אני יודע שברגע האמת אדע מה לעשות. יכול להיות שיהיו פאדיחות, אבל הוכשרנו לזה. התאמנתי ואני אעשה את הכי טוב שאני יכול'", נזכרת אדווה.

"זה לא נתפס לי שאנחנו חלק מהמשפחות האלה. מאז פסח, יש לי תחושת מועקה בלב. אני מרגישה שאני עוד לא מעכלת שאח שלי לא בחיים, וכבר אני צריכה לנכוח בטקסים"

שי ומעיין עשו מילואים יחד עד רגע לפני הלידה, והוא הספיק להגיע בזמן ללידה עצמה ולהיות שבועיים שלמים עם מעיין ועם בתם ירדן אורי. אחרי כשבועיים, הם מחליטים ששי יחזור לצבא. הוא לא נקרא לחזור, אבל הוא מחליט שהוא ילך כי בטוח מישהו יצטרך תחלופה. "שי עבר הרבה מאוד טנקים. בטנק האחרון שנכנס, הם נסעו אחורה, בחשיכה גמורה, ונתקעו במבנה רעוע. בגלל ששי היה מפקד, הראש שלו היה בחוץ, ונפלה עליו מרפסת ששברה לו את המפרקת. שלושה שבועות בדיוק אחרי לידת בתו, הוא נהרג".

"למרות שהיה לי קשה, המוות שלו לא היה לי מוזר", מוסיפה אדווה. "כי תמיד הרגשתי ששי הוא מלאך. הוא היה עילוי כזה, וסוג של הספדנו אותו בחייו. אז כמה שזה היה קשה, ועדיין קשה, הבנתי שהיה לי אח מיוחד במינו. אמרתי בלוויה, שאם היו סופרים שנים של אדם לפי עשייה – אז אין ספק ששי חי מעל 123 שנה. ואיזו זכות זו שילד בן 23 זכה להקים משפחה ולהביא לעולם ילדה, להשאיר חותם בעולם, ושיהיו לו כל כך הרבה תלמידים".

מהן התחושות שלכם לקראת יום הזיכרון המתקרב?

הראל: "אני חושש מיום הזיכרון. אני לא רוצה שזה יגיע, כי פתאום נצטרך להיות בקדמת הבמה. יש בי רצון לחזור להיות אדם רגיל, לחזור לשגרה. ישר אחרי השבעה, אחים שלי חזרו למסגרות שלהם. ההורים שלי הסבירו לי שילדים צריכים לחזור לשגרה, אבל אני, עד השלושים, הייתי בבית. לא יכולתי לחזור ללו"ז שלי. אני מרגיש שיש דרישה כזו לחזור לחיים. בסוף הוא נהרג בשביל שאחיה, שכולנו נחיה. זה בטוח יהיה יום קשה".

אדווה: "אני בעיקר מרגישה שאני נמצאת בחוסר מודעות לקראתו. השכבה שלי בבית הספר אחראית על הטקס הגדול ומגיעות אליו הרבה משפחות שכולות. זה לא נתפס לי שאנחנו חלק מהמשפחות האלה. מאז פסח, יש לי תחושת מועקה בלב. אני מרגישה שאני עוד לא מעכלת שאח שלי לא בחיים, וכבר אני צריכה לנכוח בטקסים. אני חושבת שהעצה הכי טובה שאני יכולה לתת להתמודדות עם שכול, היא לא להקשיב לעצות. כל אחד לוקח את הכאב והאובדן הגדול בצורה אחרת, ולכן כל אחד צריך לעשות מה שנכון וטוב לו. כל אחד צריך למצוא את מה שמחיה אותו".

יהודה: "מגיל 8 אני עומד ביום הזיכרון ליד קברו של אבא שלי. בכל ימי הזיכרון יוחאי עמד איתנו. עכשיו זה יהיה קשה יותר, כי פתאום אין את יוחאי ונצטרך לבחור לצד מי לעמוד. אבל אני מקווה ומתפלל שעם כל הכאב, אצליח להתחבר לעוצמה שיש ביום הזה. לגבורה של מה שאותם אנשים עשו. היום הזה מהווה אצלי מראה: להסתכל אל מה אני שייך ומחייב אותי לא להיות בינוני. הקצין שנלחם עם יוחאי הגיע מבית חילוני גמור, אבל היה חבר טוב מאוד שלו. כשסיפרו לו שיוחאי נפל, הוא התקשר אליי ולא הפסיק להגיד לי שיוחאי נפל כשהוא עושה את הדבר שהיה הכי משמעותי לו – להגן על עם ישראל. אני יודע שאם יוחאי היה בחיים, הוא היה אומר לנו, לכולנו, להיאחז בגבורה ובאמונה; שזה לא סותר את הכאב, אבל צריך לעמוד בגבורה; שעם ישראל צריך להרים את הראש ולהילחם".

*****

להיות אח שכול זה "תיק" לכל החיים. מעין משא כבד שנוחת עלייך, ביום בהיר אחד, ללא התרעה ומבלי שביקשת. להיות אח שכול זה אומר להסתובב לכל החיים, עם חור עצום בלב. לדמיין את החיים שיכלו להיות ולהרגיש ייסורי מצפון בכל שלב בדרך על שהתקדמת, בזמן שהותרת משהו מאחור. להיות אח שכול זה לאסוף את השברים ביום שאחרי, לנסות לחבר מחדש את מה שהתפורר ולהתאמץ כדי לחיות חיים טובים יותר. להיות אח שכול משמעו להצטרף לשרשרת ארוכה של אחים שאיבדו את החבר הכי טוב בגבורה, בעוז ובניצחון. שרשרת שמעידה שנצח ישראל לעולם לא ישקר.