הרב בני פרל (ראש הישיבה לאמנויות ולמדעים בר אילן בתל אביב, וראש המסלול לתואר ראשון באמנות לגברים במכללת אמונה)המקריות לא יכולה להיות הסבר טוב למציאות. אף פעם היא לא הצליחה להסביר יפה רצף מאורעות. לכן, יש להרהר בצירוף האירועים שאותם אנו מציינים בין פסח לשבועות: הזמן של תהליך התגבשות העם מהשחרור מעבדות לקבלת התורה.
ואכן, המועדים התקבצו מכוח גורמים שנראים אקראיים למדי. הרי רק בגלל שיקולים פוליטיים, ציון השואה נכרך עם המרד הכושל והשנוי במחלוקת שאירע בוורשה. המרד החל בערב פסח, זמן שאינו מתאים ליום זיכרון לאומי, ולכן הוא נדחה למועד שבו הוא מציון כיום. הכרזת המדינה, גם היא אירעה כתוצאה מצירוף מקרים הקשורים להחלטות של הבריטים בנוגע לסיום המנדט. ההצעה של האו"ם הייתה לדחות את העניין בשלושה חודשים, אך בן-גוריון היה קצר רוח. גם יום ירושלים נקבע מחמת מלחמה, שלא אנו בחרנו את המועד שבו התרחשה. בנוסף, בלב הימים האלו מופיע ל"ג בעומר, שגם הוא קשור לאירועים הלאומיים שהשפיעו על קורות חייו של רשב"י. צירוף האירועים הללו בתוך ימי הספירה קורא לנו לדיון במכנה המשותף שלהם – עיצוב האומה.
חלק מימי הספירה מלווה במנהגי אבלות על אותם תלמידים שלא נהגו כבוד זה בזה. וכך עיצוב הזיכרון הלאומי נכרך במחלוקות ובשנאת חינם. יש לזכור שכל קולקטיב הוא מקור למחלוקת. רבי נחמן מברסלב טען ש"כשיש שלום בעיר, הוא מפני שאין בר דעת בעיר הזאת". אנשים נבונים הם אנשים חולקים. המחלוקת היא גם ציר מרכזי בתורה שבעל פה וחלק מאופן ההתפתחות שלה. אולם, הביטוי כלפי תלמידי רבי עקיבא הוא "שלא נהגו כבוד זה לזה", לאמור המחלוקת אינה הבעיה, אלא האופן שבו הם חלקו.
רצף האירועים מכריח אותנו להתבוננות היסטורית רחבה, ומשום כך לכבוד ולצניעות בפניה. צניעות אינה מבטלת את המחלוקת, אך היא מעצבת את האופן שבו חולקים
השאלה החוזרת על עצמה ביחס למות תלמידי רבי עקיבא היא כיצד דווקא תלמידיו של מי שקבע ש"ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה" נכשלו בדבר, כיצד דווקא מי שהאמרה שלו בפרקי אבות היא "חביב אדם שנברא בצלם", נזכר לעד כמי שתלמידיו נידונו על חוסר כבוד.
רבי עקיבא נחשב לדמות המרכזית בתורה שבעל פה. כך דברי הבבלי בסנהדרין: "סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, וכולהו אליבא דרבי עקיבא". לפי דעה זו, כל התורה שבעל פה היא לפי רבי עקיבא. בבבלי מנחות, מתואר משה רבנו כמי שלפניו חושפים את רבי עקיבא כדורש התורה שבעל פה וכמי שלו ראויה הייתה התורה להינתן. הירושלמי במנחות מכנה אותו ואת בר-הפלוגתא שלו, רבי ישמעאל, "אבות העולם". רבי עקיבא הוא אם כן לא עוד תנא, אלא מה שמייצג את מרכז התורה שבעל פה.
לתורה שבעל פה יש שתי פנים. מדובר בהעברת ההכרעה לידי חכמים. מעתה לא הנביא מגלה מה הוא רצון א-לוהים, מעתה רצון א-לוהים מתגלה על ידי עיונו השכלי של האדם. והנה מתברר שכאשר הדבר נמסר לבני האדם, קשה לברר מהו הרצון, שכן מחלוקות עולות ובאות. תקופת התורה שבעל פה היא גם תחילת תקופת הספק, חוסר הבהירות והוויתור על היומרה לדעת את רצונו של הבורא. שתי הפנים הן גאוות האדם בכך שכוח שכלו יקבע את הראוי והנכון, וכנגדה, הענווה המתגלית נוכח המחלוקות המגלות שאי אפשר לדעת את הראוי.
הענווה דורשת פרספקטיבה רחבה, מבט על שמגלה שאכן אלו ואלו דברי א-לוהים וכי האמת לא יכולה להיות מושגת. אך מבט על הוא מקום שלחולקים קשה להגיע אליו. הם שקועים וטרודים בהתנצחות, הם בשלב הראשון של תחושת היכולת לקבוע את הראוי.
גיבוש של עם דורש פרספקטיבה, מבט היסטורי רחב, גם לשם תעצומות הנפש הנדרשות לעם, אך גם לשם הענווה, שהרי כל פרספקטיבה מביאה איזו ענווה וכבוד כלפי המתרחש וראיית העצמי כפרט קטן בתוך מכלול התרחשויות. ואכן, התווך המופלא שבין ציון השואה לציון הישועה מביא כבוד רב וצניעות מתבקשת.
רצף האירועים מכריח אותנו להתבוננות היסטורית רחבה, ומשום כך לכבוד ולצניעות בפניה. צניעות אינה מבטלת את המחלוקת, אך היא מעצבת את האופן שבו חולקים, היא מציגה אמון וכבוד כלפי מי שדעתו שונה, היא מאפשרת הבנה שאלו ואלו דברי א-לוהים, שריבונו של עולם כבר אינו מדבר אלינו ולכן הוא מדבר מתוכנו. ובקולות רבים.
