פיקוח נפש וקיפוח נפש

האירוע הנורא במירון, שבו קיפחו את חייהם 45 בני אדם, ורבים אחרים נפצעו, ייוותר לעד כצלקת מדממת וכואבת בתולדות מדינת ישראל והעליות לרגל למקומות הקדושים. אכן, את הנעשה כבר אין להשיב, ולעת הזו, לצד האבל, הכאב והצער הנורא, ראוי לפחות לצפות פני עתיד, למנוע הישנותו של אירוע מעין זה, ולתת את הדעת לתיקון המעוות שעוד ניתן לתקון.

במישור הציבורי והממלכתי, יש לדרוש, לקוות ולצפות שהלקחים יופקו במלואם, ללא טיוח או ניסיון להסוות את הכשל הנורא.

במישור האישי, ובו עיקר ענייננו, ראוי לכל אחת ואחד מאתנו ליטול אחריות על מעשיו-שלו (וזאת, למותר לומר, מבלי להסיר כהוא זה ולו לרגע את מלוא האחריות מכתפי האחראים לנעשה במישור הציבורי, המשפטי והמנהלי) ולחשב את דרכו.

אירועים הומי אדם אינם מחזה נדיר במקומותינו. למן שמחות משפחתיות מרובות משתתפים, דרך אירועים קהילתיים ועד לאירועים המוניים, דוגמת עליה לרגל בחגים ובמועדים, הילולה (ולהבדיל, הלוויה), תפילות ומופעים, הקפות שניות, שמחת בית השואבה וכיוצא בהן.

לשמחתנו, ברוב האירועים נשמרים הכללים וניתן לקיים בהם מצוות "ברוב עם הדרת מלך". אכן, במקרים מסוימים, הן מחמת המקום (שבעליו אינם מודעים או מזלזלים בהוראות הבטיחות ואינם עומדים בתקן הנדרש), הן מחמת הנסיבות וריבוי המשתתפים, מקום שאמור להיות כר ומצע להתעלות רוחנית, לשמחה ושירה, הופך באחת למקום סכנה ממשית. כפי שהוכח להוותנו גם באסון האחרון, הדוחק והצפיפות הופכים להיות ל"ע "מלכודת מוות" והמקום כולו מהווה סכנה ממשית לשוהים בו.

חלק גדול מאירועים אלה, דוגמת תפילת ה'ותיקין' בכותל בבוקרו של חג השבועות או העלייה לרגל למירון בל"ג בעומר, ממשיכים מסורת מבורכת רבת שנים. לצד חשיבותה, ראוי לזכור, שאין מדובר במצווה דאורייתא. לרוב אפילו לא בציווי חכמים, אלא במנהג גרידא. עם כל חשיבותם ויופיים של המנהג והמסורת, אין הם יכולים לעמוד כנגד פיקוח נפש, שדוחה אף מצוות לא תעשה שמן התורה, ולא את צו העשה "ונשמרתם מאד לנפשותיכם".

חכמים ציוו אותנו: "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה". לדעת רוב חכמי ההלכה, כלל זה תקף גם בשעת קיום מצוות, ועל אף ש"שלוחי מצווה אינם ניזוקים". אכן, בכל מקרה ומקרה יש לבחון את מידת ה"סכנה" ושיעורה, אך מוטב להחמיר בחשש פיקוח נפש, מלהקל ראש ולשאת בתוצאות קיפוח הנפש.

יתר על כן: חכמינו לימדו אותנו ש"אין סומכין על הנס", ובתלמוד הירושלמי אף סמכו כלל זה לפסוק "לא תנסו את ה' אלוקיכם" (דברים ו, טז). מסיבה זו לא היו מניחים לכהן הגדול לאכול בערב יום הכפורים דברים המביאים לידי טומאה. ועל אף שאחד מעשרה נסים שהיו במקדש היה שלא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים, לא סמכו על הנס.

מקרה נוסף המובא במסכת פסחים, לעניין נעילת דלתות העזרה בעת הקרבת קורבן הפסח, נוגע במישרין לעניין דנן. ריבוי העולים לרגל יצר חשש שכניסת כולם לעזרה בבת אחת תביא לדוחק ולצפיפות שסופם קיפוח חיי אדם. לדעת אביי, "סומכין על הנס", ולכן ניתן לסמוך על הנס ולהמתין שהדלתות תינעלנה בעצמן, מעשה נסים.

רבא סבר ש"אין סומכין על הנס", ולכן היו נועלים את הדלתות בידי אדם, כשראו שכמות המשתתפים עלולה לסכן אותם.

הרמב"ם, שהידר ביותר במצוות "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (ולא לחינם סמך הלכות רוצח להלכות שמירת הנפש, ששניהם ממקור אחד יצאו) פסק כרבא, ש"אין סומכין על הנס". והוסיף ופסק בעקבות דברי חכמים: "אסור לאדם לעבור תחת קיר נטוי או על גשר רעוע או להיכנס לחורבה, וכן כל כיוצא באלו משאר הסכנות אסור לעמוד במקומן".

בעניין זה ההלכה נוקטת בגישה פטרנליסטית מובהקת, ואינה שועה לרצונו של אדם. כדברי הרמב"ם: "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וכל העובר עליהן ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך, או איני מקפיד על כך, מכין אותו מכת מרדות".

שמירה קפדנית על הכללים, והידור במצוות פיקוח נפש, הם צו השעה. בכל יום, ובכל עת.

(בהר בחוקותי תשפ"א)