עמית קפלן צוויקלרבט"ו באב של פעם זה היה הרבה יותר פשוט – קצת מחולות בכרמים או שידוכים על ידי ההורים. הרווקים והרווקות של היום, בפרט מהציבור הדתי, מתמודדים עם לא מעט מורכבויות וחוסר ודאות נורא. כמה רווקים ורווקות שכאלה – עם סוף טוב- שיתפו אותנו. בכתבה שלפניכם
איך זה מרגיש להמתין שנים רבות עד למציאת האחד? איך ממשיכים לנסות מבלי לאבד את התקווה? ומה צריך לעשות כדי למצוא את האחד? שני זוגות אמיצים, משתפים באופן גלוי ופתוח על חיי הרווקות המאוחרת שעברו ועל החלום אותו הגשימו: להקים בית נאמן בישראל.
"כל התהליך של להיות רווקה בגילאים מאוחרים היה קשה מאד, בעיקר בחברה הדתית. כולם סביבך נשואים עם ילדים ולפעמים התחושה היא שמסתכלים עלייך ברחמים, למרות שאת לא מרחמת על עצמך בכלל; יש לך חברים, את חופשיה, אבל את עדיין רוצה למצוא את האחד. גם עולם האפליקציות לא הופך את כל התהליך לפשוט יותר, להפך! הוא מקשה ויוצר שפע מדומה. פשוט המשכתי לצאת לדייטים וגם המשכתי בחיים שלי כרווקה, שהיו חיים טובים מאד", כך מספרת שלומית מתל אביב.
למרות הרצון להקים משפחה, היא מתארת שניסתה לשמור על אופטימיות לכל אורך הדרך – גם במידה ולבסוף חלילה לא תתחתן: "המחשבה שאני לא אתחתן בסוף תמיד הייתה, ובשלב מסוים זה לא היה כל כך נורא בשבילי. היו לי את החברות הנשואות, שעם חלקן הקשר לא השתנה, והיו לי חברות חדשות ורווקות שהיו באותו סטטוס כמוני. זה מאד הקל על המחשבה שאולי, גם אם אני לעולם לא אתחתן – אני עדיין אוכל להיות מאושרת ולחיות חיים טובים ומלאים".
לבסוף, ב"ה, לאחר לא מעט שנים של חיפושים אחר בן זוג, כמה קשרים ארוכי טווח והמון דייטים עם בחורים שונים, מצאה סוף סוף שלומית את שאהבה נפשה – אליהו, נישאה לו ונולדו להם שתי בנות. היא משחזרת:
"התחתנתי בגיל 39, אחרי שיצאתי עם אליהו, בעלי, כמעט שנה. הוא היה מעל גיל 45. התחלנו לצאת יומיים לפני יום הולדת 38 שלי. הכרנו דרך חברה שלי ואמא של גיסה; החברה הציעה אותי ואמא של גיסה הציעה את אליהו. בעיקרון, הציעו לי אותו שנתיים לפני שהתחלנו לצאת ומשום מה זה לא יצא לפועל ולא נפגשנו. אני הבנתי, שהוא לא היה מעוניין והוא מצדו טוען שהוא בכלל לא זוכר שהציעו לו אותי".
ההבנה שהבחור שאיתו היא יוצאת הוא אהבת חייה, לא הגיעה בין רגע. שלומית עברה תהליך פנימי וזוגי עד שהתקבלה ההחלטה.
היא משתפת: "בהתחלה הוא היה מאד לא ברור בנוגע לכוונות שלו, אני חושבת שזה בעיקר כי היה לו קצת קשה לבטא רגשות. בשלב מסוים, כשהוא הכיר אותי לאבא שלו- פשוט שאלתי אותו מה הכוונות שלו, והוא הסביר לי שהוא לא היה לוקח כל אחת לפגוש את המשפחה שלו, אז הבנתי שהוא באמת רציני ושזה הכיוון. מאז, כבר לא היו לי ספקות לגבי הקשר ואחרי ארבעה או חמישה חודשים התחלתי להבין שזה זה, שהבחור הזה, אתו אני יוצאת- הוא בעלי.
"בתור אחת שהיו לה מערכות יחסים רציניות וארוכות, הרגשתי בשלב מסוים שהדברים זורמים בצורה חלקה, הרבה יותר מאשר עם אחרים. ברור שהיו גם קשיים, אבל התחושה הייתה טובה יותר. רוב הקשיים שהיו לנו נבעו מזה ששנינו היינו כבר למודי ניסיון, ידענו מה אנחנו מחפשים ובכלל, היינו די מעוצבים כבני אדם".
"כרווק בגיל מאוחר, שיש לו אורח חיים המותאם ליחיד ללא מחויבויות אישיות, היה לי, ועדיין, לא קל להתמודד עם בת זוג שגם היא באותו סטאטוס. הבדלי גישות ופערים הביאו בהתחלה לא פעם למחשבות האם שלומית היא האחת שאיתה אוכל להקים משפחה שתישאר כזאת עד 120", מצטרף אליהו, בעלה של שלומית, שחווה אף הוא את חיי הרווקות המאוחרת.
המחשבה שלא אתחתן בסוף תמיד הייתה, ובשלב מסוים זה לא היה כל כך נורא בשבילי. היו לי חברות רווקות וזה הקל על המחשבה שאולי, גם אם אני לעולם לא אתחתן – אני עדיין אוכל לחיות חיים מלאים
'נישואים מאוחרים – לא מומלץ'
גם אליהו התמודד מול מורכבות גדולה כתוצאה מן הרווקות, אך האמונה החזקה שלו עזרה לו להמשיך לצעוד. הוא מפרט: "היו לא מעט חוויות לא פשוטות באירועים משפחתיים, בפגישות מחזור, כאשר נדחיתי ויותר מכך כאשר דחיתי מישהי שחשבה שאני הוא "האיש" שלה".
גם הוא חשש מלהישאר לבד, אך לאחר שראה שרבים מחבריו הרווקים מתחתנים, אליהו שמר על התקווה שגם לו זה יקרה: "המחשבה שלא אתחתן ולא אקים משפחה לא הייתה קיימת אצלי, אך כן היו לי ספקות לגבי כמה אצטרך להתפשר. מטבעי אני מאד אופטימי, ועצם העובדה שראיתי סביבי רווקים בוגרים שכן מצליחים להתמסד, סייעה לי לשמור על אופטימיות".
"ככלל", הוא מוסיף, "אני לא ממליץ על נישואים מאוחרים ואני לא רואה בכך יתרון כלשהו. הבילויים, היציאות והחבר'ה – הכל מתגמד מול חיי משפחה. היום, כשחושבים על העתיד – החשש להחמיץ הרבה מהעתיד הרחוק של בנותינו, תופס מקום גדול אצלי".
שלומית ואליהו לא הסתפקו בחתונה קטנה, אלא דאגו שאת האירוע הזה אף אחד לא ישכח. הם הבינו שהחגיגה שלהם, היא בעצם לא רק החגיגה הפרטית שלהם אלא גם של כל חבריהם ובני משפחותיהם המצפים שהתרגשו יחד איתם.
שלומית נזכרת: "החתונה שלנו הייתה גדולה מאד. לא חסכנו בכלום! לא במוזמנים, לא בעיצוב, לא בלהקה. אני אישית העדפתי חתונה מצומצמת יותר, אבל הרגשתי ששני הצדדים היו כל כך מאושרים שאנחנו מתחתנים סוף סוף שהם רצו שכמה שיותר אנשים ישמחו יחד אתנו.
"אני חושבת שהגעתי מאד מוכנה לנישואים האלה. זרקתי את 'רשימת המכולת' שלי וכך באמת יכולתי להיות ממוקדת בלמצוא את בעלי ובמה אני באמת מחפשת ומה באמת חשוב לי בבן זוג. הרגשתי שכבר עשיתי המון דברים בחיים שלי שרציתי לעשות ועכשיו אני מוכנה להתחייב, להתמסד ולצאת מאזור הנוחות שלי".
מה הייתם מייעצים לרווקים 'מאוחרים'?
שלומית: "אני חושבת שהעצה הכי טובה תהיה להמשיך לנסות למצוא את ה-אחד או ה-אחת ועדיין, לנסות למצות את חיי הרווקות. זאת תקופה שלא תחזור – לטוב ולרע".
אליהו: "הטיפ הכי גדול שאני יכול לתת לרווקים ורווקות הוא: אל תבזבזו זמן, אל תפסלו מהר, תנו צ'אנס. אי אפשר לדעת מי נמצא בצד השני אם לא מנסים וחבל לפספס הזדמנות טובה", הוא סבור.
אני לא ממליץ על נישואים מאוחרים ולא רואה בכך יתרון. הבילויים, היציאות והחבר'ה – הכל מתגמד מול חיי משפחה. היום, כשחושבים על העתיד – החשש להחמיץ הרבה מהעתיד הרחוק של בנותינו, תופס מקום גדול אצלי
על הניסים
שירי ויוסי גרוס גרים באלקנה שבשומרון. היום הם הורים פעילים לשלוש בנות קטנות שהן, מבחינתם, הניסים הגדולים של חייהם.
המקום הזוגי והמשפחתי בו הם נמצאים כיום, היה נראה כחלום רחוק לפני כ-6 שנים, כשעוד היו במעגלי הרווקות המאוחרת.
יוסי הכיר את שירי רק בגיל 47. ועד אז, למרות המאמצים הגדולים שעשה על מנת למצוא את שאהבה נפשו, הוא אף פעם לא הרים ידיים והמשיך לנסות מיזמי שידוכים שונים, אתרי הכרויות ומפגשים אצל שדכניות. הוא משתף:
"לא הייתי אומר שהייתי מיואש, כי נסעתי לרבנים, יצאתי לדייטים, נרשמתי לאתרי היכרויות וכדומה. אבל ודאי שככל שהזמן חולף אתה נפתח בעניינים מסוימים שבעבר היית פוסל, כמו המרחק של מקום המגורים שלה ממך, המצב המשפחתי שלה, ועוד. כל מקרה ואדם לגופו מבחינת ההתנהלות שלו. אני, למשל, יכול לספר, כמי שהתגורר בחיפה- בצפון, שיש פער דרמטי במספר ההצעות של מועמדים ומועמדות במרכז ובירושלים לעומת הצפון, וצריך לשמור על ראש פתוח בעניין המרחק והנסיעות. בנוסף, בגיל מבוגר מומלץ בהחלט ללכת לשדכנית מקצועית וממוקדת כי לפעמים אותה מועמדת שתסרב בקלות לפנייתך באתר הכרויות, עשויה לפרגן יותר להצעה 'בסגנון של פעם' ממישהי שפגשה בפועל את המועמד".
שירי, שחיכתה עד גיל 38 כדי למצוא את האחד, מוסיפה: "המחשבה שאני לא אתחתן הייתה תמיד באוויר, אבל המחשבה הזו לא הייתה בלעדית. ככל שהשנים התקדמו ונצברו עוד אכזבות זה היה עלול לגרום לי לחשיבה שלילית ולוויתור שאמצא בסוף את בעלי, אך יחד עם זאת, כל עוד הגיעו הצעות, רובן נהפכו מבחינתי לדייטים. המחשבה החיובית שאולי הפעם יימצא האדם המתאים והרצון להמשיך לנסות ולהקים משפחה תמיד הרימו ועודדו אותי להמשיך ולנסות.
"החוויה הקשה בדרך הייתה בעיקר ההתמודדות עם חוסר הוודאות סביב השאלות הבסיסיות של האם ישנו ״האדם המתאים״ לי, מתי כבר ניפגש, מה עוד צריך לעשות כדי לקרב את הזיווג, האם אצליח לזהות אותו וכדומה", היא אומרת בכנות, וממשיכה: "אין משהו אחד שמתאים לכולם, כל אחד וסיפור החיים הייחודי שלו. ועדיין, צריך ומומלץ להתרכז בטוב, להמשיך לפעול, לנסות ולא להתייאש, להתפלל ולהאמין שה׳ מעוניין בהקמת בתים".
החוויה הקשה בדרך הייתה בעיקר ההתמודדות עם חוסר הוודאות סביב השאלות הבסיסיות של האם ישנו ״האדם המתאים״ לי, מתי כבר ניפגש, מה עוד צריך לעשות כדי לקרב את הזיווג והאם אצליח לזהות אותו
כשזה 'זה'
כאמור, כשהכירו, שירי הייתה בת 38 ויוסי היה בן 47. בט״ו בשבט תשע״ז הם התחילו לצאת זו עם זה, מה שלימים התגלה כשידוך המיוחל.
השידוך באותה עת יצא לפועל בזכות שתי נשים, שאינן מכירות אחת את השנייה, שהשתתפו בקבוצת וואטסאפ בה מעלים פרטי משודכים ומנסים ליצר התאמות.
"יהודית, השדכנית שהכירה את יוסי, העלתה את פרטיו בקבוצה, ומרים, חברת המשפחה, שצפתה בפרטיו, חשבה עליי והעבירה לי את פרטי השדכנית שלו להמשך בירור. זו שיטה שב״ה במקרה שלנו- התגלתה כמניבה פירות", שירי אומרת.
מכלול סיבות הובילו לכך ששירי הבינה שיוסי הוא האחד שלה. לאחר דייטים רבים עם בחורים שונים הבינה שירי שהבחור שניצב לפניה הוא ה'אחד' שלה. גם המשפחה שלה תמכה בשידוך הזה מאוד.
שירי: "מיד זיהיתי שיוסי 'לא כמו כל השאר', ואז, בהדרגה, לאחר כחצי שנה של פגישות אינטנסיביות וענייניות, בהן שוחחנו בפתיחות ולמדנו להכיר זה את זו, התחלנו גם לחשוב קדימה לקראת נישואין וחיים משותפים. כבר בשלב מוקדם בקשר, זיהיתי שיוסי היה די בטוח בבחירה שלו בי, מה שסייע וחיזק גם את ההבנה שלי שמדובר במקרה מיוחד ושונה. ייתכן מאד שגם לתגובת המשפחות, לגילנו הלא צעיר, ניסיון החיים וההדדיות היה חלק נכבד ביכולת לזהות כי מדובר בקשר עם פוטנציאל גבוה, ובכך הספקות הטבעיות המלוות את תקופת ההכרות וקבלת ההחלטות קטנו משמעותית. קיבלנו תמיכה רבה משני הצדדים וזה עזר לנו לקחת את הקשר הזה קדימה".
קלישאות על רווקות
יוסי ושירי מתארים את חתונתם כאחד מן הרגעים המרגשים ביותר בחייהם. למרות הדרך הארוכה שהם עברו, קשה ככל שהייתה, הם מצאו זה את זו בזמן שבו כל אחד מהם היה בשל ומכוון מאוד לזוגיות, למשפחה ולכל הכרוך בכך. זהו, בעיניהם, סוד ההצלחה.
שירי: "ב״ה החתונה הייתה שמחה ומרגשת ביותר. משפחה וחברים השקיעו וטרחו, הגיעו מרחוק, לחבק, לחגוג עמנו ולעמוד לצידנו במעמד המרומם הזה. זהו רגע בל ישכח ואני חושבת שבעיקר בזכות המשפחה והחברה התומכת, המעודדת, המלווה, המייחלת-מתפללת, בשילוב עם האופי החיובי שלנו, קיבלנו את הכוחות להמשיך ולהאמין שבעזרת השם דברים יסתדרו לטובה".
"לגבי זוגיות מאוחרת", היא מוסיפה, "יש קלישאות רבות. הקלישאות אומרות שבגיל מבוגר יש יותר הכרת הטוב וניסיון חיים לזהות ולהתכוונן לאדם שיכול להתאים. ומאידך, יש את הקלישאות שטוענות שבגיל מבוגר קשה יותר להתגמש, להשתנות ולהכיל את השונה. גם באלו וגם באלו יש מידה של אמת. ב״ה במקרה שלנו, בעיקר בזכות הבגרות, הנכונות, ההתמדה והגמישות שיוסי גילה לאורך כל הדרך, ועד היום, אנו ממשיכים להתמודד יחדיו עם אתגרי החיים המתחדשים".
ולקראת סיום, חשוב לשירי להדגיש: "חשוב לא להתעלם מהרווקות המאוחרת, לא להתבייש לחשוב ולהציע, להניע, לעודד ברגישות המתאפשרת ובעין טובה את הרווקים והרווקות, ובעזרת ה' לכולם יהיו בשורות טובות וישועות בקרוב".
לא הייתי אומר שהייתי מיואש, כי נסעתי לרבנים, יצאתי לדייטים, נרשמתי לאתרי היכרויות וכדומה, אבל ככל שהזמן חולף נפתחתי בעניינים מסוימים שבעבר הייתי פוסל, כמו המרחק שלה ממני והמצב המשפחתי שלה
וכשהלב נפתח
כל בחורה חולמת מגיל צעיר על האחד שלה. איך הוא ייראה, מה תהיה האישיות שלו וכיצד הם יכירו. כל בחור מדמיין את האישה של חייו ותוהה איך הוא יעשה את הצעד הנכון ואיך זה ירגיש למצוא אותה. כל אחת חולמת על השמלה הלבנה, על הרגע שבו החתן יצעד לקראתה ויכסה אותה בכיסא הכלה. כל אחד חולם להיות תחת החופה, מוקף באנשים, חברים ובני משפחה. זהו האיחול הקבוע שנאמר להורינו בכל אירוע משפחתי: "שתזכו לגדלו לחופה, לתורה ולמעשים טובים". זהו החלום שמחדירים בנו כבר מגיל קטן, אך הדבר היחיד ששוכחים להגיד הוא שהדרך להגשמת החלום לא בהכרח תהיה קלה. שייתכן, ומציאת הזיווג תהיה כקריעת הים. שנצטרך להתמודד מול תחושות ייאוש ואכזבה. שנצטרך לשמור חזק על התקווה ולעשות כל צעד אפשרי כדי להגיע אל היעד הנכסף. ההבנה, שאין הסבר מפורט למי הוא אותו חצי שני או חוברת הכוונה לדרכי מציאתו, הופכת את המסע למציאת זוגיות להיות מפרך יותר.
בתקופה סוערת זו, של קיטוב ופילוג בעם, של מאבקים וויכוחים בין שני מחנות מרכזיים, וגם בכלל, הזוגות שנישאו גם כשכבר היה נראה שמאוחר מדי, נותנים תקווה חדשה לעולם. שחיבורים טובים יכולים להיווצר גם בגילאים מאוחרים. שאסור אף פעם לומר נואש ולהרים ידיים. שיחד עם רצון, מאמץ ותפילה ניתן לחולל שינוי בעולם. שחלומות אכן יכולים להתגשם, גם אם זה נראה רחוק מאוד. גם כשהדרך אינה ברורה. יש סיכוי בעולם, רק צריך לפתוח בשבילו את הלב.
(עקב תשפ"ג)
