להיזהר משתי טעויות

לא הרבה תאריכים מוזכרים במפורש בתורה. אחד המיוחדים שבהם הוא התאריך שהתרחש השבוע: "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת". בתאריך כ' באייר החל המסע לארץ ישראל, ומפשוטו של מקרא נראה כי שלושת הימים הראשונים של המסע היו מבורכים מאוד (אם כי חז"ל מצאו גם בהם פורענות).

ברם, מייד לאחר שלושה ימים מאושרים אלה, ממש היום, בכ"ג באייר, בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים, מתארת התורה את המסע לארץ ישראל כאוסף שלם של כישלונות: המתאוננים, קברות התאווה, אדוני משה כלאם, דיבורם של מרים ואהרון במשה, פרשת המרגלים, פרשת המעפילים ועוד.

למעשה, לכאורה אין אנו מוצאים סיפור אחד באוסף הסיפורים האלה שיש בו בשורה טובה, ולא זו בלבד, אלא שנגזר על עם ישראל להפוך את הכניסה לארץ, שהייתה אמורה להתרחש עוד כמה שבועות, ל-40 שנות הליכה במדבר. לא לחינם מסכם משה רבנו את ימי ההליכה במדבר בספר דברים: "זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר, לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה, מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה'". הרב צבי יהודה זכר צדיק לברכה היה קורא לחלק הזה של ספר במדבר "ספר הסיבוכים".

הנפילה מאירוע לאירוע ומכישלון לכישלון עשויה גם להטעות. אמת הדבר, שמשעה שהחזון התנגש במציאות אירע בו תהליך מוכר מאוד של קיצוץ כנפי הרוח והסתבכות אחר הסתבכות. ברם, בד בבד אסור להתעלם מעובדת היסוד שזה המסע שבסופו של דבר הביא את עם ישראל, מוכה ומצולק, לארץ ישראל. אמת הדבר, שרוב דור יוצאי מצרים לא זכה בכך, אולם הוא נטע את היסודות שהביאו את בניו ונכדיו לשערי ארץ ישראל. דבר דומה אירע בימי בית שני. אמת הדבר, ששבי ציון הסתבכו אף הם בנשיאת נשים נוכריות, בשעבוד לא הגון ולא מוסרי באחיהם, בזלזול בבניין בית המקדש וביחס הראוי לקורבנות שבו ועוד ועוד. ספרי בית שני מתארים את הדבר באריכות. ואף על פי כן, לעולם צריך לזכור את "האור המקיף" של אירועים אלה: עם ישראל המשיך משבי ציון, ואנו צאצאי אלה שעלו, ולא אלה שנותרו תחת גלות פרס.

אנו במסע, וככל מסע נתקלים במכשולים רבים בדרך, שחלקם נובעים מהתנאים האובייקטיביים של המציאות, וחלקם מהחלטות שגויות

לא זו בלבד, אלא שהימים האלה עיצבו לטובה את דמות עם ישראל. הנביא אומר על ימי ההליכה במדבר "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". גם ימי בית שני הם שהביאו לשינוי משמעותי בדמותה של ההלכה, להקמת כנסת הגדולה, לפריחת התורה שבעל פה ולכינונו של עם ישראל עד היום.

כך אירע לפני אלפי שנים, וטוב שהדבר יקרין עלינו גם היום. רבים חשים שהסתבכנו, שאנו מפילים את עצמנו כלפי פנים, שאויבינו מרימים ראש בשנאה גדולה מבחוץ, ושמסע שיבתנו לארץ נתקל בקשיים אין-ספור. משתי טעויות אנחנו צריכים להיזהר: ראשונה בהן היא קלות הדעת, התעלמות מהקשיים, ודאות ביחס לעתיד ותפיסה אמונית כי עתידנו הטוב מובטח גם בטווח הקצר של המציאות. נכווינו מכך אין-ספור פעמים בהיסטוריה;

שנייה בהן היא נפילה וכישלון רוח, ותחושת חורבן. אנו במסע, וככל מסע נתקלים במכשולים רבים בדרך, שחלקם נובעים מהתנאים האובייקטיביים של המציאות, וחלקם מהחלטות שגויות וממעשים פסולים שאנו עצמנו מבצעים. במבט שכזה, יש בנו את היכולת להפנות את הפנים שלנו לעולם של תיקון ולא של חיסול חשבונות, לאזירת אומץ ורוח מגילויים עצומים על עוצמת העם זה שנחשפו בחודשים האחרונים, לאיסוף הטוב והתכנסות בו, לתיקון המסלול וניווט מדויק יותר. השתקפות המסע הזה מלפני אלפי שנים היא מקור עוז ועוצמה שאנו שואבים, כדי להתקדם עוד יותר אל טיבה של הארץ המובטחת.