הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)בשתי הפרשיות הראשונות בתורה אנו קוראים אודות מצוות פריה ורביה. בפרשת בראשית נאמר: 'וַיִּבְרָא אֱלקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלקִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ … (בראשית, א כז – כח) ובפרשתינו אנו מוצאים ניסוח דומה: 'וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ … שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ'. (ט,א , ז)
רבים מהמפרשנים נשאו ונתנו בטעם לכפילות המצווה בשתי הפרשיות הללו. רש"י מסביר, שהכפילות נחוצה גם לברכה וגם לציווי. דהיינו, הקב"ה מברך את האנושות בפריה ורביה ומצד שני הוא מצווה אותנו בהשתדלות להגשמתה של מצוה זו. הרמב"ן מסביר, שהכפילות נחוצה כדי לחזק אותנו בקיום מצוה מורכבת וקשה של הקמת משפחה. התורה מעודדת אותנו להשקיע את כל כוחנו ומרצנו בקיומה של מצוה זו. חז"ל סללו דרך משלהם ולדעתם התורה ביקשה לסמוך מצוה זו לאיסור שפיכות דמים כדי ללמדנו, שמי שאינו עוסק בפריה ורביה ואינו שותף לבנייתו של העולם הוא נחשב כשופך דמים. הוי אומר אעפ"י, שהקב"ה ברך את המין האנושי בפריה ורביה הוא ציווה אותנו להשתדל בקיומה של מצוה זו, שנעמול עליה ולא נתרשל מקיומה וכך ייבנה עולם. דווקא משום כך מפתיעה המשנה במסכת יבמות (ו,ו):
האיש מצווה על פריה ורביה, אבל לא האשה; רבי יוחנן בן ברוקה אומר, על שניהם הוא אומר: ויברך אותם אלקים ויאמר להם פרו ורבו.
לדעת תנא קמא הגברים חייבים במצות פריה ורביה ומאידך הנשים פטורות וכך נפסק בשולחן ערוך אבן העזר (א,יג): 'אשה אינה מצווה על פריה ורביה'.
בפרשת בראשית מופיעה הקללה האלוקית הרובצת על הנשים מקדמא דנא: 'הרבה ארבה את עצבונך והרונך'. חז"ל סמכו פסוק זה על צער גידול בנים וצער העיבור. הייתכן שנשים הסובלות כל כך בתקופת ההריון ובמהלך הלידה תהיינה פטורות ממצוה זו?! הרי הן מקיימות מצוה זו בכל כוחן, הן הנושאות את העובר מהרגע הראשון הייתכן שלא ייחשב הדבר למצוה?! האם נוכל לעמוד מול נשותנו שכה מתאמצות בגידול הילדים ובהבאתם לעולם ונאמר להם שהן בעצם פטורות מהמצוה וקיומה שייך לגברים?!
רבי מאיר שמחה מדווינסק בספרו 'משך חכמה' מציע הסבר ייחודי לפטור זה. נצטט חלקים מדבריו:
הא שפטרה התורה נשים מפריה ורביה וחייבה רק אנשים, כי משפטי ה' ודרכיו 'דרכי נעם, וכל נתיבותיה שלום', ולא עמסה על הישראלי מה, שאין ביכולת הגוף לקבל, ומכל דבר האסור לא מנעה התורה בסוגה היתר… אם כן נשים, שמסתכנות בעיבור ולידה, משום זה אמרו מיתה שכיחא [ מיתה מצויה], לא גזרה התורה לצוות ולפרות על האשה וכן מותרת לשתות כוס עקרין…ורק לקיום המין עשה בטבעה שתשוקתה להוליד עזה משל איש, ומצאנו לרחל שאמרה 'הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי' ..
לדבריו, התורה פטרה את האישה ממצוה זו דוקא מפאת סבלה הגדול בתהליך הלידה. לכן, מצד אחד טבעה של האשה להשתוקק לילדים וזה מעצים את המוטיבציה שלה לשותפות לבניית העולם. מצד שני, התורה נמנעת מלחייב את הנשים בדבר שכרוך בסבל עבורם.
ההשלכות הנובעות מהסברו של 'המשך חכמה' קשורות לשאלת 'תכנון המשפחה'. לאשה מקום נכבד בקביעה של גודלה של המשפחה והתרחבותה. אמנם ידועים דבריו של הרמב"ם בהלכות אישות (טו,טז): 'אף על פי שקיים אדם מצות פריה ורביה הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם' אולם צריך לקחת בחשבון את נכונותה של האשה והסכמתה המלאה לתהליך זה. וכמו שמביא רבי שלמה לוריא בספרו 'ים של שלמה' יבמות (ו,מד): 'אומר אני שאין לשתות [הכוונה: לתרופה של עקרות] אלא למי שיש לה צער לידה כמו אשתו של רבי חייא [ שהגמרא מתארת את סבלה הגדול בשעת הלידה] וכל שכן אם בניה אינם הולכים בדרך ישרה ומתיראת שלא תרבה בגידולים כאלו שהרשות בידה'.
כמובן, שאין ביכולתנו לפרוס את היריעה ההלכתית כולה אבל חשוב להכיר את תפיסתו המיוחדת של 'המשך חכמה'. דוקא בשל סבלה פטרה אותה התורה ממצווה זו וכדאי שכל משפחה תיקח זאת בחשבון בעת ההחלטה להרחבת המשפחה. אסור לערב שיקולים זרים בהחלטה משמעותית שכזו. בני הזוג חייבים להכריע מתוך שיקולים אמיתים וכנים את עתידם וכמובן ראוי וצריך להתיעץ עם פוסק הלכה. הצורך להקשיב לאשה ביחס לשאלה זו הוא גדול ומשמעותי.שכן היא זו שמשלמת את מחיר הסבל בקיום מצוה זו.
תש"ע
