מה לומדים מסוף פסוק?

המסורה על פרשת וישלח חושפת לנו סוד יקר על אחד מן הפסוקים בפרשתנו. על הפסוק המתאר את מנחתו של יעקב לאחיו עשו (בראשית לב, טו): "עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים", מעירה המסורה שקיימים רק שני פסוקים כאלה בתורה. המיוחד בפסוק הוא העובדה שכל מילותיו נחתמות במ"ם סופית. הפסוק השני שמעוצב באופן דומה מצוי בפרשת פינחס (במדבר כט, לג): "וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כְּמִשְׁפָּטָם". חשוב לשים לב ששני הפסוקים עוסקים בבהמות, ושניהם מתארים סוג של קרבן-מנחה. האחת לקב"ה והשניה, להבדיל, לעשו הרשע. אולם, הדמיון הבולט עורר, כמובן, את פרשנינו הגדולים לתהות על אודות טיב הקשר שבין הפסוקים הללו.
הראשון שמצביע על הקשר הזה, למיטב השגתנו, הוא מדרש שכל טוב לר' מנחם בן שלמה, מחכמי המאה ה-12 למניינם, שכתב: "כל הפסוק הזה סופן תיבות מ"ם, מלמד שכולן היו בעלי מומין, שלא יקריב מהן עשו לע"ז". ההשוואה שמחולל השכל טוב בין מ"ם למום מרתקת, והיא תשמש רבים מן הפרשנים לאורך הדורות. לדעתו, יעקב אבינו ברר בכוונה תחילה את הבהמות הפסולות להקרבה, בכדי למנוע מאחיו לנצל את המנחה ככלי לעבודת אלילים. זו השקפה מעניינת מאוד, כי ניתן להבינה בשני אופים. האחד – חשש מפני "לפני עוור לא תתן מכשול", שלא תיגרם לעשו מכשלה רוחנית בגינו של יעקב. אולם, אפשרות אחרת, מסתברת יותר לענ"ד, היא שיעקב מונע מעשו להודות לאלהי השקר שלו ולנצל את חולשתו ומפלתו של אחיו ככלי ל"התחזקות" רוחנית ולאישוש אמיתת אלהי התפלות.
אולם, ר' יעקב בעל הטורים הלך, למעלה ממאה שנה אחריו, באפיק פרשני שונה (הגם שהביא בסוף דבריו גם את הפירוש המקורי), הרווי בקורת על יעקב אבינו ע"ה, וביאר כך:
"כל תיבה של זה הפסוק מסיים במ"ם. וכן בפסוק של 'ומנחתם ונסכיהם' (במדבר כט, לג). שבשביל הדורון ששלח יעקב לעשו והם תק"ן בהמות, ולא סמך על הבטחת הב"ה, הוצרכו בניו להביא תק"ן קרבנות בשנה, כדמפורש בפרשת פנחס. והם ח' ממי"ן וכנגדם מלכו ח' מלכים באדום לפני מלוך מלך בישראל (בראשית רבה עה, יא)".
אליבא דפירוש זה, חלק משמעותי מעבודת הקרבנות שצאצאיו של יעקב אבינו עתידים להקריב לפני המקום נדרשו ככפרה על המנחה ששלח יעקב לאחיו. בעל הטורים תולה זאת בחוסר הבטחון של יעקב בהבטחת ה' לשומרו מכל רע, אולם ניתן אולי לתלות את הדברים בהקשר של שני הפסוקים ולהצביע על כך שיעקב אבינו ממש מקריב לעשו את הקרבן שהיה מן הראוי להקריב לקב"ה. לשון אחרת, חוסר הבטחון של יעקב בקב"ה כמוהו כהקרבה אלילית, המחייבת תיקון משמעותי לדורות. חשוב לציין שבדרך זו כבר כתב לפניו רבינו אפרים מרגנשבורג בפירושו הקדמון לתורה, ובהרחבה יתרה. ראו שם.
באופן דומה, על בסיס קבלי, הלך ר' אברהם אזולאי, בעל חסד לאברהם, שטען שיעקב אבינו הוציא בזה מעשר לחולין, ועל כן הדבר מחייב כפרה, שבאה לידי ביטוי בשבעים הפרים שישראל מביאים בחג הסוכות, לכפר על שבעים האומות שנהנו מהמעשר שלא כהוגן.
ביאור נרחב על אותם תק"ן קרבנות מצוי בפירושו הנפלא לתורה של ר' יהודה ב"ר משה חלאוה, הצעיר במקצת מבעל הטורים. הלה, שהינו נצר למשפחת רבנו בחיי ב"ר אשר, ומוכר בעיקר בזכות תורתו הגדולה של אביו, ר' משה חלאוה, מחבר ביאור מהר"ם חלאוה למסכת פסחים, היה רב בעיר טורטוסה שבספרד, בעקבות אביו, וממנהיגי יהדות ספרד בדורו. כך כתב:
"רמז למה שאמרו ז״ל כל מה שאירע ליעקב סימן לבניו. יעקב אבינו כשראה עצמו בספק נפשות הקדים ופדה עצמו בממון, ועשה סימן לבניו שיפדו נפשם בגלותם במיני מסין וארנוניות. והקדים זה הדורון שחשבון כל הבהמות עולה תק״ן, לרמוז שעתידין בניו להתכפר בתק״ן מיני קרבנות, שקרבנות צבור הבאים דורון של כל השנה כך הם תק״ן, של ראשי חדשים ושל מועדות עם כבשי עצרת שב'אמור אל הכהנים', מלבד שלמי צבור ולא קרבן אהרן דיום הכפורים, דאינן דורון. גם התמידים שנים ליום אינם מן המנין, שהרי תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים היו בכל יום, ובשנה יש שס״ה ימים, שני פעמים שס״ה עולה תש״ל כך עולים התמידין, וזכר לדבר ת׳מימים ש'נים ל׳יום ראשי תיבות עולה תש״ל".
הנה, תופעה שבעל הטורים ראה כשלילית, התרפסות ואי-בטחון בה', נתפסת בעיני ר' יהודה חלאוה כהוראה לדורות, תביעה לעשות השתדלות גדולה בכדי להנצל מצרה ומצוקה, פדיון נפש. דיין אמת יורה דרכנו.

(וישלח תשע"ה)