מה מתקנת בנו התורה?

החינוך הדתי מתאמץ להוכיח שלימוד תורה מתקן את האדם. כך לכאורה עולה גם מהפרק השישי בפרקי אבות, פרק המכונה "קניין תורה". פרק זה, סגנונו שונה ובכתבי יד שונים הוא לא נמצא. ייתכן שהוא נוסף בתקופה מאוחרת לתקופת התנאים. המנהג שנקבע בתקופת הגאונים לקרוא את פרקי אבות בין פסח לשבועות, עלה יפה עם הוספת הפרק, שכן הוא קדימון למתן תורה.

המשנה הראשונה בפרק זה מבטיחה למי שעוסק בתורה "דברים הרבה", ובהם הרחקה מחטא, עוז וגבורה, אהבת בריות ועוד. אלא שהמדייק בקריאת משנה זו ובמשניות אחרות בפרק, יכול להבחין שעל מנת שהתורה תועיל יש להקדים את תיקון המידות. לאמור, התורה אינה מתקנת את האדם אלא האדם שניגש ללמוד תורה צריך להיות מתוקן.

הנה כי הן, התנאי לזכייה ב"דברים הרבה" המפורטים במשנה הוא שהאדם יהיה "עוסק בתורה לשמה". מצב זה של לימוד לשמה הוא קשה ומצריך עמל פנימי רב וסיזיפי, שכן מי יוכל לומר שלימוד התורה שלו חף מכל אינטרס? מדובר במצב שכמעט בלתי אפשרי ולהגיע אליו. מי שהגיע אליו בוודאי מידותיו כבר מתוקנות. במשנה ו' הדברים נאמרים בצורה ישירה יותר: כדי לקנות תורה עליך לתקן 48 דברים. לא התורה תתקן אותם אלא אתה כאישיות, עליך לטרוח, להטרים ולתקן כדי שתוכל לקנות תורה.

מעתה, כאשר אנו פוגשים תלמידי חכמים שסרחו, אין צורך באפולוגטיקה ותרצנות. הדברים ברורים, התורה אינה תרופה לליקויי מידות. אירועים שבהם יש חילול ה' הם הזדמנות לשמוט את הנחות היסוד שהתורה אמורה להועיל. מי שלומד אותה אינו אמור להיות זך יותר ממי שלומד ספרות, מדע או מכונאות רכב.

דברים אלו נאמרו על ידי חז"ל לא רק בפרקי אבות. חז"ל ידעו שלפעמים התורה מזיקה, ולפעמים מועילה. או בלשונם: "זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה – נעשית לו סם המוות". הם גם אמרו: "כל האומר אין לי אלא תורה – אפילו תורה אין לו", ועל לומדי התורה שאינם עוסקים במלאכה, קראו: "כל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון".

וגם דאגו חז"ל לספר לנו על תנא כמו אלישע בן אבויה, שתורתו לא הועילה, ולדעת אחת הסוגיות אף היה נוהג לרצוח תינוקות של בית רבן. להבדיל, גם על ישו דאגו חז"ל לדווח שהיה תלמידו של בן פרחיה, ולא עלתה לו יפה תורתו.

התורה משחררת את האדם למחוזות אין-סופיים, לפרטי המציאות ולכללים חובקי העולם, להבנה עצמית, להמיית הלב

הנחת היסוד שהתורה אמורה לתקן, נוסדה בתקופה מאוחרת ודעה זו הולכת ונמשכת עד ימינו. ניתן לשער את תחילת היווצרות המיתוס הזה למכלול הריאקציות של יהדות אירופה, לנוכח התפשטות תנועת ההשכלה. מאז שנוצר מיתוס הלמדן, בן התורה, שאמור להפוך את הלמדנות הטוטאלית לנחלת הכלל – היה גם צורך לייצר אגדה בדבר היעילות של התורה. התורה אמורה מעתה להיות מי שתהפוך את כל לומדיה לשלמים, כאלו שלא ייתכן שיהיה בהם רבב.

לימוד תורה הוא מצווה חשובה ואולי המרכזית שבמצוות, אך קיומה אינו מבטיח דבר. הבנה זו תשחרר את המועקה של קהילות לומדי התורה, במיוחד את אלו העושות מאמץ כה רב להסתיר את המורסות ההולכות ותופחות בתוכן.

אומנם יש בתורה מה שמהפֶּך את הנפש. אוכל להעיד רק על עצמי, אך כמדומני שלומדי תורה נוספים יכולים להחרות להחזיק אחריי. התורה משחררת את האדם למחוזות אין-סופיים, לפרטי המציאות ולכללים חובקי העולם, להבנה עצמית, להמיית הלב – אבל גם לנחת הנובעת דווקא מאי הנחת של לומד התורה. אולי יש דברים מעין אלו גם אצל מי שלומד מוזיקה או פיזיקה, על כך לא אוכל להעיד. זו אך ורק תחושתי האישית כמי שעסוק בלימוד. אך גם מי שחש באותו עומק של לימוד תורה, אסור שיעז לומר שבשל כך לא ייכשלו הלומדים בשום מכשול. אמרו חז"ל: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", והוסיפו לומר: "כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו". ואת זאת טרחו להזכיר, כדי לבקש מלומדי התורה להסיר מליבם את הדעה שלומד התורה מחוסן.

לשמחתנו, בתקופה שלנו מתרבים תלמידי החכמים שלומדים תורה לשמה ועסוקים בתיקון המידות והנפש כקדימון לתורה. הם רבים יותר מאלו שסורחים אך מפורסמים פחות. לקראת מתן תורה, כדאי למצוא אותם ולתת להם קול.