הקול של התורה

פרשת 'נשא' מזמנת בידינו סיבה אקטואלית לדיון בשאלת מהותו של הטקסט האלוקי שבמקרא. ניסוחי הפרשה שייכים לתחום הסיפורי של המקרא. זהו תיאור עובדתי-'הסטורי' של מתנות הנשיאים בחנוכת המשכן. דווקא בשל כך, גדלה תמיהתנו בשל החזרה המייגעת של אותן מתנות שהביאו 12 הנשיאים. כך מספרים 'סיפור'? כך מתארים עובדות 'היסטוריות'?

 כמדי שנה, וכמו כל אחד המקשיב לפרשת השבוע, אני 'חורש' את הרשת ואת הספרים במטרה למצוא פתרון ברמת הפשט לחידת החזרה 'המייגעת' של קורבנות הנשיאים. התורה, המקמצת בדרך כלל במילותיה, 'מבזבזת' למעלה מ-60 פסוקים על חזרה מיותרת לכאורה על פרטי הקורבנות הזהים.

התשובה המקובלת שמה את הדגש על הממד הפרטי, הייחודי שהכניס כל נשיא לקורבנו. "מה ראו הנשיאים להקריב קרבנות בענין הזה? רבנן אמרין: אע"פ שקרבן שווה הקריבו כולם, על דברים גדולים הקריבו, וכל אחד ואחד הקריבו לפי דעתו…" (במדבר רבה י"ג, י"ד). רש"י מפרש, שאף שהמתנות היו זהות לחלוטין בצורתן, בערכן ובכמותן, למעשה כל מתנה הייתה שונה במשמעותה הפנימית. כל נשיא שבט וכוונותיו המתאימות לאופיו של שבטו. בהתבסס על היגיון בפירוש זה, אנו מחויבים כקוראים לשמוע לא רק את קריאת ה'בעל קורא', אלא גם את רחשי הלב של הנשיא המקריב. האם אנו עושים זאת? האם אנו מסוגלים לעשות זאת?

אני מבקש לשאול על היגיון זה גם מכיוון מעט שונה. האם הנשיאים שמעו את הפסוקים בזמן אמת? ודאי שלא, הלא משה חיבר את המגילות לספר תורה אחד רק בשנה ה-40? היוצא מכך, הכבוד הניתן לנשיאים בכתיבת תוכן קורבנם, אינו נובע מפסוקים שהם לא שמעו אלא מן הפסוקים שאנו שומעים. אנחנו בשמיעתנו נותנים כבוד לנשיאים.

תובנה זו יותר ממרמזת לאופן הנדרש מאיתנו בהתייחסותנו לטקסט המקראי. תכני המגילות שאותן חיבר משה ליחידה אחת המכונה 'חמישה חומשי תורה' היו הנבואות שאותן שמע מפי הא-ל. חלק מן המגילות הן תיאורו של משה עצמו, שכן אין צורך בנבואה כדי לתאר את אשר אירע. ברם, חיבור אותן מגילות המתארות את אותו אירוע 'בזמן אמת' לתוך פרשה אחת 12 פעמים, קיבל כמו כל השאר את האישור והחותמת האלוקית.

רוצה לומר, הטקסט המקראי אינו טקסט יבש בלבד. החיבור של האותיות והמשפטים האלוקיים זה לזה, בדומה לרצף של הגנום האנושי הוא בדווקא, משום שטקסט זה אושר על ידי בורא עולם בעצמו. בשל כך, כל השמטה של אות אחת תיצור משמעות כוללת שונה, קל וחומר לשינויים גדולים יותר. משמעות החיבור של קורבנות הנשיאים החוזרים על עצמם חורגת מן המשמעות הפילולוגית בהכרח.

אמת, המשמעות הפילולוגית של שפת התורה הינה המשמעות הראשונה והפשוטה של הנגלה, של התקשורת המילולית, של הסיפור ושל הציווי. ברם, הממד ההיסטורי והציווי שבטקסט המקראי הם רק הגורם המזמן והפשוט של מערכת עמוקה מיני ים בעלת אין-ספור ממדים של הבנה.

תובנה זו מובנת וברורה יותר דווקא בתכנים הטקסטואליים בעלי מבנה זהה כמו בפרשת הנשיאים. החזרה על הפסוקים כמעט מילה במילה שזכתה לגושפנקא אלוקית מכריחה אותנו לבחור בדרכי פירוש שאינם 'פשוטים'. אכן, גם העולם  המדרשי וגם העולם הקבלי נענה לאתגר זה, והם מציעים פרשנויות רבות ממדים, שלדעתי, הן-הן ה'פשט' של התורה במקרה זה. ההאזנה שלנו בכל שנה לקריאת התורה מהווה חלק מן הפתרונות הללו.

לטקסט של התורה על פי תובנה זו יש 'קול' פנימי בעל ממדים שונים של הבנה. להבדיל אלף אלפי הבדלות, זה כמו ההבדל בין לראות סרט 'מדבר' לבין סרט "אילם'. הוספת הקול לאותו הסרט עצמו מוסיף ממדים נוספים ועמוקים של הבנת הנצפה. בדומה לכך, גם לקולה של התורה יש מנגינה פנימית שאותה אנו חייבים לנסות ולשמוע, במיוחד בפסוקים החוזרים על עצמם.