לימוד תורה וגיוס

בחודשים האחרונים אני מנסה להבין את הציבור החרדי ומנהיגיו. הרי ברור שהמצב הביטחוני שאליו נקלענו מאז 7 באוקטובר מחייב תוספת משמעותית של חיילים לצה"ל. מבחינה כמותית צה"ל איבד סד"כ ברמה של חטיבה שלמה(!) ואף יותר. צורכי הביטחון בגבולות וביהודה ושומרון גברו מאוד, וחיילי המילואים קורסים תחת הנטל. כפי שאמר שופט העליון נעם סולברג בדיון בנושא חוק הגיוס – כבר לא מדובר רק בעקרון השוויון, אלא בפיקוח נפש.

האם הציבור החרדי לא מבין זאת? הרי ברור שכל המקורות שאותם הם מצטטים, המורים על חשיבות לימוד תורה, אינם רלוונטיים כאן. הלכה פסוקה היא שלמלחמת מצווה – הצלת ישראל מיד אויב – כולם יוצאים, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. ההסתמכות על דברי הרמב"ם בעניין שבט לוי, כביכול, כלל לא מתחילה, שכן מהרמב"ם עצמו עולה שהלוויים יצאו למלחמת מצווה. ובכלל, יש כאן העניין המוסרי הבסיסי של שותפות במאמץ המלחמתי, כפי שעולה בבירור מהמקרא (שירת דבורה, שניים וחצי השבטים).

אז מדברים הרבה שם על הפחד מחילון. אבל עדיין אני מזהה כאן טיעון שאינו רק סוציולוגי אלא גם דתי. החרדים באמת מאמינים שלימוד תורה של בחורי ישיבות מגן על עם ישראל כמו (ואולי אף יותר) מצבא. הדבר דורש מאיתנו לבחון: מהיכן עמדה זו צומחת? הרי משה רבנו, נותן התורה, עסק בעצמו במלחמות?

התשובה לדעתי טמונה במצווה ה' בספר המצוות לרמב"ם: "הוא שציוונו לעבדו… ואף על פי שזה הציווי הוא גם כן מהציוויים הכוללים… הנה יש בו ייחוד אחר שהוא ציווי לתפלה.. ואמרו גם כן 'ולעבדו זו תלמוד'… ואמרו 'עבדוהו בתורתו ועבדוהו במקדשו'".

עבודת הא-ל משמעה בדרך כלל עבודת הקורבנות במקדש (כך למשל במסכת אבות "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים"). אך חז"ל מרחיבים זאת לשני תחומים נוספים: לתפילה וללימוד תורה. מה המשמעות של עבודה בהקשרים הללו?

בתפילה, המשמעות היא שהאדם לא רק משוחח עם אלוקים ופונה אליו בבקשה ובתחינה אלא גם מבצע ריטואל, שבאמצעותו הוא קושר עצמו לאלוקים ומנכיח אותו בעולמו. הקשר הקבוע שנוצר שלוש פעמים ביום נותן לאלוקים דריסת רגל בעולמו. יש בתפילה משום שעבוד הלב לאלוקים.

אותו ממד קיים גם בלימוד התורה. לימוד התורה איננו רק מסע אינטלקטואלי שמטרתו להבין מה א-לוהים מבקש מאיתנו. בבסיס לימוד התורה ניצב המושג של עבודת ה'. האדם לומד תורה כסוג של ריטואל, שבו הוא קושר עצמו לאלוקים ומנכיח אותו בעולמו באמצעות האינטלקט. זהו הערך הגלום במושג "לקבוע עיתים לתורה" – קביעת עיתים הופכת את לימוד התורה לריטואל שבאמצעותו האדם עובד את א-לוהים.

בהיעדר מקדש וחוויה כוהנית של הנכחת השכינה, מה שנותר לנו כיום הוא בית הכנסת ובית המדרש. מעטים מאוד מקהל לומדי התורה יוצאים להוראה ולדיינות. הרוב לומד כדי ללמוד. זו מעין עבודת א-לוהים בשכל, כשדפי התלמוד מחליפים את מסדרנות המקדש. שם פוגשים את א-לוהים.

אם זוהי התפיסה, אפשר להבין את הסירוב העמוק להתגייס. גם בית המקדש סבל מתפיסה מוטעית שכזו. ירמיה הנביא גוער בעם ישראל שהאמין לדברי השקר "היכל ה', היכל ה' המה" (ז, ד). התפיסה הייתה שכל עוד המקדש עומד על תילו ועבודת הקורבנות מתקיימת כסדרה, עם ישראל מוגן מכל צרה. אלוקים כביכול נוכח בתוכו, ועל כן שלומו מובטח. זוהי כמובן תפיסה אלילית, הרואה נוכחות אלוהים בעצמים והפוטרת מעצמה מדין וחשבון מוסרי-התנהגותי. יש כביכול מנגנון הפעלה שלנו את הא-לוהות שבאמצעותו אנו מגינים על עצמנו.

ייתכן שאותה רוח נושבת גם בטענה שלימוד התורה מגן על עם ישראל. התפיסה היא שכל עוד קולם של בחורי הישיבה בוקע, אנו שמורים ומוגנים. כביכול באמצעות הלימוד הם מנכיחים את א-לוהים בעם ישראל, וזה מה ששומר עלינו. בחורי הישיבה הם כמו הכוהנים, שבעבודתם מכוננים את הקשר שבינינו ובין א-לוהים.

זוהי תפיסה מוטעית, ששורשיה, כאמור, אליליים. כן, גם לימוד תורה יכול להפוך למעשה מאגי (ראו רמב"ם הלכות ע"ז יא, יב), וזאת כאשר הופכים אותו מאמצעי לתיקון החיים לכוח סגולי עצמאי. תורה לא שומרת על מי שלא שומר את עצמו ומתגייס לצבא. מי שמקשיב לתורה ולא רק לומד אותה יודע עד כמה הדבר הזה פשוט.