הלכות שחיטה וכשרות הבשר – חלק א'

אחד הנושאים המעסיקים ביותר היום את הקהילה היהודית האתיופית בישראל היא טיב כשרות הבשר: מי שחט, האם שחיטה של קס כשרה, האם הם עושים ניקור לבשר, האם הם מכשירים את הבשר.

נושא זה הוא אחד הגורמים המרכזיים לפילוג פנימי של הקהילה בישראל. רבים מבני ובנות הדור השני רוצים מצד אחד ללכת על פי ההלכה המקובלת, ומצד שני במקרים רבים הלכות הללו אינן עולות בקנה אחד עם מנהגי הכשרות הנהוגים בבית הוריהם. לצערי הרב, זה כרוך בפגיעה קשה בהורים היקרים והצדיקים שלנו, שבזכות מסירות נפשם באמונת ישראל אנחנו כאן. לדעתי, לפגיעה בהורים שלנו אין מחילה. יש דיסאינפורמציה בכל מה שנוגע לדיני כשרות הבשר בקהילה האתיופית. אז בואו נעשה סדר.

התורה קוימה בידי קהילת יהודי אתיופיה כמו בכל מקום בעולם היהודי, באמצעות הפרשנות הנהוגה אצלם. בעניין אכילת בשר כותבת התורה: "וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ… כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ, תֹּאכַל בָּשָׂר… רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם". התורה לא מפרטת את דיני השחיטה. מכאן למדו חז"ל במסורת הרבנית שמשה רבנו קיבל את דיני השחיטה כתורה שבעל פה בהר סיני. גם הקהילה האתיופית קיבלה מסורת זאת. אבל בפועל, במשך אלפיים שנות הגלות התפתחו מנהגים ודינים שונים בקהילות שונות. בין המחמירים בסירכת הריאה כדעת הבית יוסף, ספרדים ואוכלי "גלאט" אשכנזים, לבין המקילים בה כדעת הרמ"א.

כידוע, ניתן למצוא בכתביהם של פוסקים ספרדים מחמירים התייחסות לאכילת בשר שאינו חלק כאל עבירה על איסור אכילת נבלות וטרפות מדאורייתא, שאינה נופלת בחומרתה מאיסור טעימה ביום הכיפורים. כלומר, החלוקה איננה חלוקה דיכוטומית בין שחיטה של הקסים לשחיטה של הרבנים. הבעיה איננה בעיה של הקסים. היא בעיה אקוטית אצל כולם. לדוגמה, רבני תימן נאלצו לעבור השפלות בטענה שהשחיטה התימנית, ובייחוד הניקור התימני, לא היו כשרים על פי המסורת ועל פי הגישה ההלכתית הנהוגה על ידי אשכנזים. כותב ד"ר דב לויטן: "השוחטים התימנים נאלצו לעבור בדיקות בקיאות בחומר ההלכתי, וכן נאלצו להציג את סכיניהם בפני רבנים כדי שיכירו בכשרות שחיטתם. בשנת 1915 הם אכן קיבלו את ההכרה המבוקשת, אולם המאבק נגד השוחטים (והמנקרים) התימנים נמשך. הטענות בעיקרן התמקדו במנהגי הניקור התימני, שלפי המתנגדים היה מקל מן האשכנזים. מנגד, דבקו השוחטים התימנים בדרישתם להכיר בכשרות עבודתם".

יהודי אתיופיה, שאחזו במסורת המקראית באופן מעורר השתאות, הקפידו מאוד על הלכות כשרות, ומצד שני הם מעולם לא נמנעו מלאכול זה אצל זה

גם כיום הלכות הכשרות מפלגות את העולם היהודי. הדתיים והלא דתיים אינם יכולים לאכול יחד, ואפילו בתוך הקבוצות הדתיות ישנה היררכיה. נראה, שמה שקשור להלכות כשרות הבשר, במקום לאכול זה מזה אנו נוטים לאכול זה את זה. וחבל, אבל בעיקר עצוב. כי באתיופיה תופעה זאת לא הייתה כך, ההיפך. ההקפדה על הלכות הכשרות חיברו בין הקהילות שהיו מפוזרות באתיופיה.

בבסיס התפיסה התיאולוגית המקראית האתיופית עומד אמון הדדי המבוסס על "אלו ואלו דברי א-לוהים חיים". קיימים ערוצים שונים לעבודת ה'. בבסיס המסורת האתיופית שורר קשר בין מידות מוסריות לאמינות משפטית הלכתית. ההלכות הללו שהיו קיימות בקהילה האתיופית עד לכניסה לארץ, משקפות את ההלכה הקדומה. כך מובא בתלמוד הבבלי: "במקומו של רבי אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל בשבת". במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלים בשר עוף בחלב. ההלכה מעולם לא הייתה אחידה. הלכות כשרות והלכות גיור היו שונות ממקום למקום. ומעולם זה לא פגע בחיים המשותפים. כולם אכלו אצל כולם. כך היה באתיופיה. יהודי אתיופיה, שאחזו במסורת המקראית באופן מעורר השתאות, הקפידו מאוד על הלכות כשרות, ומצד שני הם מעולם לא נמנעו מלאכול זה אצל זה.

לצערי, במקום שהקהילה האתיופית תביא את הבשורה הזאת לעם היושב בציון, היא הושפעה ממנו והפכה בעצמה למפולגת בתוכה. אנחנו רוצים להיות מסוגלים לחיות עם שונות מתוך כבוד והבנה שהשוני אינו שוני היררכי, בין מקל למחמיר, בין כשר לטרף, אלא הבדל רוחבי וכולם שונים וכשרים. אבל על מנת להבין זאת, עלינו ללמוד הלכות כשרות לעומק: מהו דין התורה, מהו מנהג ומהי גזרה? מהי החמרה? כיצד נוהגים בכל מקום? מה היו מנהגי כשרות הבשר באתיופיה? מי היה רשאי לשחוט? האם נשים היו כשרות לשחוט? האם ביצעו ניקור? ומה נוהגים היו בישראל? על שאלות אלו ועוד אענה בע"ה בטור הבא.