הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)מספרים על מרוקאי ששאלו אותו "איפה הטרוריסט בן לאדן"? הוא השיב: "אני לא יודע, או סאמה או סאמה" (או שמה או שמה). בדיחה זאת מכניסה אותנו לשאלה: האם דת ומוסר משלימות או סותרות זו את זו? ידועה עמדתו של פרופ' ליבוביץ באופן נחרץ: "דת ומוסר אינם מתיישבים זה עם זה – משום שהכל הולך לפי הכוונה: הכרעתו של אדם היא דתית, אם כוונתו בהכרעה זו לשם שמיים; היא מוסרית אם כוונתו לשם האדם. מן ההכרח כי אחת משתי כוונות אלו נדחית מפני חברתה".
תמיד התקשיתי לקבל קביעה זאת, אבל נראה שהאירועים בתקופה האחרונה, במיוחד סביב יום ירושלים והבחירות לרבנות הראשית, מחזקים לכאורה קביעה זאת. השאלה איננה מי קובע, האם ועדת הרבנים או ועדת השרים, ואין זה עניין של ריבוי דעות מול השתקה, אלא מדובר במשהו בסיסי יותר. אני חרד על הדרך. הדרך לכס הרבנות עוסקת בכוחניות, היעדר נאמנות ויחסי אנוש בסיסיים, במתרחש מאחורי הקלעים ב"כללי המשחק". אבל מתברר שזה לא רק במסע לכס הרבנות, אלא גם בקידום "חוק הרבנים". לא מפריעה לי זהות הרבנים אלא הדרך לשם, שלבסוף קובעת גם מי יהיו הרבנים. שיטה זאת נראה שיותר משהיא דואגת לצורכיהם הרוחניים של האוכלוסייה היהודית הישראלית, היא דואגת לצרכים של הממסד הדתי.
כדי שהקוראים יבינו את כוונותיי, אשתף את הקוראים בסיפור אישי. זמן קצר לאחר שסיימתי את לימודי בישיבת "הר עציון", פניתי אל אחת מהמועצות הדתיות כדי לקבל משרה רבנית. תשובתו של ראש המועצה הפתיעה אותי מאוד: "אני לא יכול לתת לך את המשרה כי אתה לא מספיק שחור". עניתי בתמימות: "אתה יודע שאני ממוצא אתיופי, צבע עורי החום לא מספיק לך?" ואז הוא המשיך בחיוך: "אני לא מתכוון לצבע עור, אני מתכוון לזה" והצביע על הכיפה השחורה שלראשו. כאשר הוא הבין שלפניו עומד אדם תמים, הוא המשיך ואמר: "צר לי, אני נאמן לציבור שבחר בי". יהדות שמונעת על פי אינטרסים ממסדיים איננה יהדות, אלא דת. אבל בעיקר איננה קשובה לצורכיהם הרוחניים של הציבור אלא לאינטרסים.
מספרים שיהודי דתי עם כיפה וזקן פונה ליהודי חילוני ושואל אותו: "יהודי, איפה הזקן שלך?". החילוני משיב לו: "זקן, איפה היהודי שלך?". אז פרופ' ליבוביץ צדק? דת ומוסר אינם מתיישבים זה עם זה?
יש מספר יסודות חשובים הקיימים עדיין בתרבות הדתית של יהודי אתיופיה, שיכולים להפריך קביעה זאת. המקרה איננו התנגשות של הנורמה הדתית מול הנורמה המוסרית, אלא פשוט להיות אדם. ללא הצהרות גדולות, ללא אידיאולוגיות חוצבות גורל, אלא להלך בתמימות.
באתיופיה לא הכירו את המוסר. סוקרטס, אפלטון או אריסטו או של האפיקורסים והסטואיקנים ושפינוזה. ולכן, הם גם לא הרגישו צורך ליישב בין מוסר כזה או מוסר אחר. הם פשוט חיו בתמימות. איך אמר פעם פרופ' שלום רוזנברג? יש "יהודי פשוט" ויש "פשוט יהודי". ההבדל הוא גדול. יהודי אתיופיה לא תרו אחרי לבבם ולא תרו אחרי עיניהם, הם היו פשוט יהודים.
המשפחה של אשתי היא משוויץ, ובאופן טבעי אנו מעודכנים במתרחש במדינה הזאת. למשל שר בממשלה שהולך ברגל או נוסע באופניים לעבודה, זה מאוד מרשים אותי. כל יוזמה של הממשלה בסוגיות רבות מחייבת הצבעה במשאל עם. זאת דוגמה טובה שדורשת צניעות, פשוט להיות אדם. אני מביא את הדוגמה הזאת לא כדי להפוך אותנו לחסידי מבנה השלטון של שוויץ, אלא להדגיש את ההבנה שמאחורי כל שיטה או רעיון עומד בן אדם. בני האדם הם שנותנים משמעות לשיטה או לרעיון, ולא ההיפך. יהיו הרעיון, השיטה, המודל אשר יהיו – אם בני האדם אינם מוסריים, רעיונות אלה לא יאריכו חיים, סופם להיחרב.
