הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)יש ביד תורת ישראל להיות חוד החנית של המאבק באלימות במשפחה. ראשית דבר, היא אינה מתחילה במאבק אלא בחינוך ובהכשרה. אין ספור מקורות בתורה שבכתב וזו שבעל פה, בהלכה ובאגדה, במוסר ובדרוש – מלמדים על חשיבות השלום, על איסור הכאת אדם, על הכינוי רשע של מי שמרים יד על חברו, על האיסור לעמוד מנגד בשעה שאדם אחר נרדף, על הדגשת איסור אונאת אשתו, על החובה של "ואהבת לרעך כמוך" ועוד ועוד. כל אלה יש בידם לייסד אדם אוהב שלום ורודף שלום, נוצר לשונו מרע ושפתיו מידבר מרמה, ואין הוא מפעיל אלימות כלל – לא מילולית ולא פיזית, לא מעשית ולא רוחנית. מעל כל אלה מרחף עולמו של הקב"ה שציווה למחות את שמו על המים, כדי להשכין שלום בין איש ובין אשתו.
גם כשאלימות זו מופיעה – יש ביד תורת ישראל להילחם נגדה. יש בה עונש לחובל בחבירו; יש בה פתח לתביעת גירושין כאשר "מאיס עליה" לאור דברי הרמב"ם, ורבותינו האחרונים שפסקו נגדו; יש בה הגבלות לחובת כיבוד אב ואם כאשר מדובר בהורים מתעללים; יש בה אמצעי כפייה של הקהילה, נידוי וחרם, ואי הסכמה לקיומה של אלימות וכדו'.
מדוע אפוא אין אנו מוצאים את החברה שלנו מנוקה מכל אלימות שבתוך המשפחה? מדוע גם אצל שומרי התורה פשתה המספחת ? יש לכך סיבות מרובות, ורבים נוהגים לתלות את הקולר במקורות שעלולים לעורר אלימות, כגון "חושך שבטו שונא בנו", "איזוהי אישה כשרה – שעושה רצון בעלה", מה שקנתה אישה קנה בעלה ועוד ועוד, שיש בהם כדי לגרום לתחושת אדנות, עליונות וכוחנות. ברם, תשומת הלב צריכה להינתן גם, ואולי בעיקר, למקומות המופלאים של התורה, שעליהם נאמר כי ישרים דרכי ד', צדיקים יילכו בם ופושעים ייכשלו בם. מצוות התורה עצמן עלולות להיות מנוצלות בצורה מניפולטיבית על ידי בעלי הכוח והשררה בתוך המשפחה. איסור לשון הרע נהפך לכלי נשק המגן על הנבל, ובפרשנות מוטעית שלו כאילו הוא אוסר להתמודד עם מצבי רשע; מצוות כיבוד אב ואם המופלאה הופכת בידי הורים מנצלים ומניפולטיביים ככתב האשמה כלפי ילדיהם הסובלים מנחת זרועם; הזהירות מחילול השם מתפרשת בטעות כזהירות מלחשוף עוולות בחברה הדתית, כיוון ששמו של הקב"ה יתחלל בשל כך, לכאורה. לטעמי, אין חילול השם גדול יותר מטענה זו, שכן היא אומרת שלקב"ה יותר חשוב מעמד הדתיים כמייצגים שלו מאשר אימוץ וחיבוק הנרדף, ועשיית כל מה שצריך כדי לגאול אותו ממצוקתו. אלו דוגמאות בלבד, לכך שגם הדברים המשובחים ביותר שבתורה עלולים לגרום לרשעים לנצל אותם, ולהיות נבלים שלא ברשות התורה. חז"ל ביטאו את הרעיון בזה בדרכים רבות, וביניהן הקביעה החד-משמעית כי "למיימינים בה סמא דחיי, ולמשמאילים בה סמא דמותא". התורה עצמה הופכת בדרך נוראה כסם מוות למי שמבקש ללכת בדרך הלא נכונה והלוא מוסרית.
בשעה שאנו לומדים את תורת ד', אנו חייבים ללמוד את התמונה כולה. ללמוד כי מול דיני לשון הרע, ובאותו פסוק נאמר "לא תעמוד על דם רעך"; כי מול כיבוד אב ואם נאמר "ודבק באשתו", ואין להורים שלטון רשע על הילדים; כי מול חובת שמירת מבנה המשפחה עומד הכלל של "שלך קודם לשל אחרים" ו"חייך קודמים לחיי חברך", ומותר לאדם להילחם על כבודו, חירותו, עצמאותו ועולמו הרוחני. ובשעה שאנו לומדים את כל תורת ד', ומבינים כי מוטל עלינו גם למנוע את ניצולה לרעה – אפשר שהיא תהיה חלק בלתי נפרד מההתמודדות עם המכה הנוראה של אלימות במשפחה.
(וישלח תשע"ה)
