הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)עם חגיגות סיום הדף היומי העולמי, כדאי לתור אחר רוחו של האדמו"ר של מייסדו, ר' מאיר שפירא, שהיה חסיד צ'ורטקוב. בפרט חסידו של ר' ישראל פרידמן, האדמו"ר השני לבית צ'ורטקוב. איש אגודת ישראל, חובב ציון עצום, שפעל רבות ליישוב חסידיו בארץ הקודש ואהב כל אדם מישראל כגופו ממש. בהתאם למסורת בית רוז'ין, חגג גם הוא על שתי החתונות, ויחסו כלפי התנועה הציונית היה אמביוולנטי- לא היה פעיל בה, אבל לא פעל נגדה ואף העריך אותה.
בקונטרס מדבריו, שיצא לאור בידי ר' יוסף היילפרין בשנת תשמ"ה, מובאים הדברים הבאים, בשיחה עם הדלקת נרות זאת חנוכה, בשנת תרצ"א. ר' ישראל פותח בסיפור על אביו, ר' דוד משה פרידמן, בנו של הריז'ינר: "באותו חנוכה נתן לי אבי ז"ל סביבון כדי שאסובבהו, יעזור השי"ת שכל פניותי וסבובי יהיו לטוב… באותו שנה אבי ז"ל הסתובב אחר הסדר (=הדלקת הנרות) כרבע שעה אנה ואנה, ופניו פני להבים. הטיתי אזני ושמעתיו אומר 'אף שחבל על כל נפש יהודי, כי לא ידח ממנו נדח, אך כבר כשל כח הסבל, ואי אפשר לחכות יותר'. הבנתי אז שהיה לו ויכוח אם לחכות על הגאולה השלימה, עד שיחזרו כל ישראל בתשובה, או שתהיה הגאולה מיד, ואלה שאינם ראוים יתבררו ויתלבנו אחר כך".
המשך דבריו של ר' ישראל יסודי ביותר, ומחכים בעת הגאולה: "כיום נראה לי שהיא מחלוקת ישנה, והיא המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל בענין הדלקת נר חנוכה… בית הלל אומרים מעלין בקודש ולא מורידין, צריך שתהיה מיד עליה, מבלי להביט על הירידה. ובית שמאי אומרים פוחת והולך, הולכין לקראת הפחות, וצריך לסבול עד שכל אחד יתוקן. אח"כ התבוננתי וראיתי שמחלוקת זו קדומה היא מזה, והוא הויכוח בין יוסף ויהודה בפ' ויגש. יוסף היינו משיח בן יוסף, בכוחו של משיח בן יוסף לסבול עול גלות, ולכן היה יוסף בגלות מצרים. יהודה, היינו משיח בן דוד. משיח בן דוד אינו יכול בטבעו לסבול עול גלות, ולכן הפציר יהודה ביוסף למהר ולהשיב מיד את בנימין אל אביו, והיינו שהגאולה תהיה מיד בלי שום מניעה ועיכוב. אך יוסף דעה אחרת היה לו בזה, דעדיין לא הוכשר הזמן לגאולה, ולכן ביקש מאביו שירד אליו למצרים, ובצירוף הגלות יוכשרו לגאולה".
המחלוקת העמוקה הזו חורזת את דברי ימי המחשבה היהודית. מהי הדרך הנכונה? להמשיך לסבול בגלות, ולתת לגאולה להתפתח באופן איטי, או לזרז ולהאיץ את הגאולה, גם במחיר תוצאה לא מושלמת?
ר' ישראל טוען ששני הקצוות באו לידי ביטוי בבניו של יוסף. מנשה מתאפיין בסבלנות ונכונות לסבול את הגלות – נשני א-להים את כל עמלי ואת כל בית אבי, ואילו אפרים רוצה גאולה עכשיו – הפרני א-להים (כבר) בארץ עניי.
היפה בדבריו של ר' ישראל היא ההכרעה. לשתי ההשקפות מקום, אבל הגיע הזמן לזרז את העניינים: "להלכה קיימא לן – מעלין בקודש ולא מורידין (=כשיטת בית הלל, כשיטת אפרים, השיטה שמזרזת את הגאולה, ושמואסת בגלות). וזהו הרמז דהנשיא ביום ז' דחנוכה הוא אפרים, וביום ח' מנשה, והיינו שיהיה קודם הגאולה ואח"כ הבירור".
ר' שפירא יישם רעיונות אלה בעולם התורה. ברור שהאידיאל הוא תלמידי חכמים גדולים, שיאירו את העולם באורם הגדול. אבל, אין לנו זמן לזה. דף יומי, לימוד קבוע ולא עיוני לגמרי, אבל שיהיה בתפוצה רחבה, מביא את הגאולה. את ההשלמות נעשה אחר כך. הגלות מיצתה את תפקידה. הגיע זמן תחייה מעשית, גם אם לא מושלמת. (ויגש תשפ)
