הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)עבודת ד' עלולה להכיל אש זרה – זה החידוש הגדול של פרשת השבוע שלנו. עצם העובדה שמדובר בעבודת הא-לוהים אינה מבטיחה שהיא לא תכלול את הסכנות הגדולות ביותר וההתדרדרות הנוראה. נביאי ישראל לימדו אותנו את היסוד הזה חזור ושוב, והראו כי אפשר שהבאת הקורבנות עצמה לא תהיה רצויה בעיני ד', בשל העובדה שהיא נעשית בהקשר של עוול חברתי, ושל רמיסת האדם. פרשת השבוע שלנו מלמדת אותנו כי האש הזרה עלולה להיות מוצתת מכיוונים שונים ומגוונים. מכולם צריך להיזהר.
התורה שבכתב סתמה, ואך כתבה כי בני אהרון הביאו אש זרה אשר לא ציווה ד'. מה שסתמה התורה שבכתב פענחו חכמי התורה שבעל פה, ולימדו אותנו כי ישנן אפשרויות רבות לאש זרה בעבודת ד'. בראש ובראשונה, הם ראו את הדגשת התורה "אשר לא ציווה ד'", ולימדו כי עבודת ד' צריכה לתור אחרי הציווי הא-לוהי, ואין האדם קובע לריבונו של עולם כיצד לבוא בפניו. לא זו בלבד, אלא שהם לימדו אותנו כי אין מדובר בחוויה אקסטית הנובעת משכרות הנפש, אלא שיש לבוא בפני הקב"ה כאשר אנו לא שתויי יין. אמונת האדם נעשית בעיניים פקוחות ומתוך אחריות, ולא על ידי ביטול העולם כולו כאיש שיכור.
גם למסורת יש תפקיד מהותי ביותר. אנו לא עומדים מול הקב"ה כאברים בודדים. אנו מהווים המשך לשלשלת המופלאה שהחלה ב"משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע", ושלשלת זו קושרת את קיום התורה שלנו עצמנו למתן תורה. בשעה שהורו בני אהרון הלכה במקום רבם הם קעקעו למעשה את השלשלת המיוחדת הזו, ועל ידי כך סטו מהדרך המיוחדת לעם ישראל, שהלכה והתגבשה לאורך הדורות, מתוך נאמנות ומסירות. דעות נוספות בחז"ל שתרו אחרי מהות ההקרבה הזרה של בני אהרון מלמדות אף הן את העיקרון שלימים ניסח אותו רבי יהודה הלוי ביסוד ספרו – יכולה כוונתו של אדם להיות טהורה וכנה מול האמונה, אולם מעשיו אינם רצויים. החתירה המתמדת צריכה להיות לא רק להצתת אש אמונה, אלא לטיהורה וכינונה, מתוך זהירות שלא תהיה זו אש זרה.
כל זה אינו סיפור היסטורי בלבד, אלא הוראה לדורות. עצם העובדה כי דבר מה נעשה מכוח המגמה לעשות את רצון ד' שבשמיים אינה מבטיחה כי הדבר הוא אמנם כך. מתוך המוטיבציה הזו צריך לשאול את השאלה השנייה, והיא מהו המעשה הנכון והמכוון לרצון שמיים. אש זרה יכולה להיות מוצתת ח"ו גם היום כאשר מביאים אש מן ההדיוט בשעה שהקב"ה לא ציווה לעשות כן; אש זרה עלולה לשרוף את המשכן גם היום כאשר הקשר עם הקב"ה נתפס רק כחוויה נפשית סוערת המבטלת את הלב ואת המוח בשכרותה, ולא כמעשים מחייבים המכוונים לקידוש המציאות וטהרתה. לא זו בלבד, אלא שבהיסטוריה למדנו כי האמונה הציתה לעתים אש במובן הפיזי של המילה – היא הפכה למקור הריב והמדון, ולהנעה מתמדת של אלימות, במקום שתרבה שלום בעולם ותעצים את החתירה המתמדת לקריאה בשם ד'.
לא בשכרות, לא מתוך סתירת מסורת, לא בזרות – באים לפני ריבונו של עולם, אלא מתוך ניסיון מתמיד וכן לברר את הדרך הראויה לתיקון עולם במלכות ש-די. מקום נרחב יש לחיפוש אחר הדרך האינטימית המיוחדת מלמטה למעלה, אולם לעולם מתוך הכרה עמוקה כי עצם החוויה הדתית היא אחד המנועים ולא תכלית האמונה, ומתוך ענווה המבקשת להקשיב לדבר ד' ולחפש את הדרך הראויה לממש אותו במציאות ממש.
(שמיני תשע)
