אין תחום שאינו תחום פוליטי. כל העולם הרעיוני והמופשט אינו נותר בתחומי עצמו בלבד, אלא שהוא יורד ומתפרט לצדדים המעשיים היונקים מתוך התפישה העליונה. על כן, היכולת לשים גבול מדויק בין פוליטיקה ובין התחומים הרעיוניים והאידיאולוגיים הוא בלתי אפשרי. זו למעשה אותה טענה העוסקת ביחסים שבין שורש התורה ובין המצוות המעשיות. המצוות המעשיות אינן עומדות לעצמן, אלא יונקות מתוך שורש קיומן, טעמיהן, הסיבות להתחוללותן וכדו', ולעולם יש יחסי גומלין מתמידים בין העולם הרוחני העליון ובין המצוות. הפוליטיקה, מבחינה זו, דומה מאוד לעולם המצוות, והאידיאולוגיות לשורש התורה, ועל כן לעולם יש יחס בין שני התחומים.
על כן, כשדנים בשאלה האם יש מקום לעיסוק רבני בפוליטיקה צריך להבחין בין שני נושאים. אם הכוונה היא לשאלה האם יש מקום שהכרעות פוליטיות תפתחנה את הדיון בשאלה ערכית ורוחנית – התשובה היא שבוודאי שכן. עולם הרבנות הוא אחד העוסקים בהיבטים הערכיים, הרוחניים, ההלכתיים והאמוניים של סוגיות היסוד של קיומנו, ועל כן ראוי שהוא יהיה חלק בלתי נפרד מהדיון. הדרך הנכונה לעשות זאת היא בעולם רבני שאינו בא לעולם הפוליטי בכוח סמכותו, ואינו טוען כלל כי דבריו הם פסק הלכה שחובה על מפלגה כלשהי לציית לו, כי אם בכוח הנהגתו הרוחנית והאמת הבשורתית שהוא נושא בחובו. ראוי אפוא לכל אלה הנושאים בעול ההכרעה הפוליטית המעשית להתייעץ ולהרחיב את תחום ראייתם במגע עם העולם התורני והרבני. ברם, כאשר שפת ההתייעצות העקרונית מתחלפת בשפת ההתערבות במעשה הפוליטי עצמו, בעיסוק בטקטיקות פוליטיות, בקביעות כי יש להתאחד או להתפלג, להצטרף או לפרוש, להילחם על פרט זה או על פרט אחר – כאו העירוב שבין רבנות לפוליטיקה מסוכן לשני הצדדים.
הוא מסוכן לעולם הרבנות בשל העובדה שהוא מגמד אותו, ומעצים את חלחול האינטרסים והאינטריגות הקשורות במעשה הפוליטי לתוך העולם הרבני; הוא מסוכן לעולם הרבנות בשל העובדה שמדובר בחזות שקר – כאילו מבחינה הלכתית ורוחנית ישנה קביעה כיצד יש לנהוג בסיטואציה מסוימת מול כוחות פוליטיים כאלה ואחרים; הוא מסוכן מבחינה אתית בשל העובדה שבכל מקום שמופעל כוח, ובכללו סמכות תורנית ורוחנית, יש צורך בבלמים ואיזונים, ואין עולם הרבנות חריג במובן זה. ועל כן, ההפרדה הזו היא חיונית; הוא מסוכן מבחינה מקצועית, כיוון שהפוליטיקה היא מקצוע, ולא הרבנים הם אלה שהוכשרו לעבוד בו.
בד בבד הוא מסוכן לעולם הפוליטי בשל העובדה שנבחרי הציבור מחויבים, מבחינה הלכתית ומוסרית, למי ששלח אותם. כל הכרעה הנעשית משיקולים אחרים, או בעזרת דרכים אחרות מאשר אלה שהם הבטיחו לבוחר – היא גניבת קולות, ומעילה בשליחות. מפלגה מועלת בתפקידה לא כאשר אין היא מוצאת חן בעיני המבקרים אותה, אלא בשעה שהיא עושה דברים הפוכים לאלה שהבטיחה לפני הבחירות. דברים אלה כתבתי בעיתון הארץ בשבוע של רצח רבין, וטענתי כי הבטחה לבוחר לא לסגת מרמת הגולן ומימוש מדיניות אחרת – היא מעילה ומעשה לא מוסרי; באותה מידה כתבתי בעיתון הצפה דברים דומים כבר בחנוכה תשנ"ח: "המנדט אותו אוחזים חברי הכנסת שייך לציבור הבוחרים. הוא זה אשר בחר בהם וחברי הכנסת הם שליחי הציבור. אין להם רשות לשנות דבר ממה שהבטיחו והתחייבו כלפי הציבור, ואין הבחירה בהם מנותקת ממה שהם התחייבו בפני הבוחר".
כאשר מתחבר הכל יחד, וישנו דיאלוג ישר ונקי בין העולם הרבני והעולם הפוליטי, תוך הקפדה על גבולות הגיזרה, ותוך שימוש בשפה רוחנית ולא פסיקתית – צומח עולם מחודש, מכוון יותר, של מעשה פוליטי הנובע ממקורותיו הרוחניים, ופועל בכלים המיוחדים לו.
(מקץ תשע"ה)