הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)החלק המרכזי של פרשתנו עוסק במחלוקת ובסכנותיה. קורח ועדתו קוראים תיגר כנגד מנהיגותו של משה. זו דוגמה למחלוקת הנגועה במניעים אישיים פסולים, ואינה מחלוקת לשם שמיים. חז"ל סבורים שמחלוקת היא לגיטימית כל זמן שהיא לשם שמיים.
ריבוי דעות הוא אחד ממאפייני השיח ההלכתי לדורותיו. בשיח ההלכתי נשמעים קולות רבים ומנוגדים זה לזה. מי שיתאמץ ויאזין לצדדיה השונים של המחלוקת, יוכל להגיע לאמיתה של תורה. המחלוקת תורמת לבירור האמת ולחשיפת המורכבות של הנושא הנידון; מצד שני, מחלוקת עלולה להיות הרסנית, כפי שאירע בפרשתנו.
סוד ההצלחה והכישלון של מחלוקת מנוסח במשנה המפורסמת במסכת אבות (ה, טז): "כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמיים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמיים? זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמיים זו מחלוקת קרח וכל עדתו". המשנה אינה מפרטת את הכללים המגדירים מחלוקת לשם שמיים. ברור הדבר שתנאי מרכזי למחלוקת לשם שמיים הוא שמירה על כללי השיח. מחלוקת שמביעה תוכן באופן שכללי השיח אינם נשמרים בה, היא בוודאות מחלוקת שלא לשם שמיים.
מתוך התבוננות במחלוקת שבין הלל ושמאי, ניתן ללמוד מהי מחלוקת לשם שמיים. כך מתארת הגמרא את התהליך שהוביל לקביעה, שהלכה כבית הלל: "מפני שנוחים ועלובים היו (=בית הלל), ושונים דבריהם ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהן" (עירובין יג ע"ב). הלל, לא רק שהיה מקשיב לבן שיחו, אלא לפני שהציג את עמדתו, הקדים להציג ולהסביר את הצד השני. הוא "נכנס" בעובי הקורה של האדם החולק עליו, ניתח את דרכו והציג אותו קבל עם, בטרם הציג את דעתו שלו. הקשבה זו מקרינה לכל הסובבים תחושה כי אין כוונתו להיות הצודק בכל מקרה, והוא אכן מקשיב בכנות לכל הטענות הנשמעות.
סביר להניח שמחלוקת שלא לשם שמיים היא כזו שנעדרת ממנה ההקשבה. כך ניתן לדייק מלשונה של המשנה: "… ושאינה לשם שמיים זו מחלוקת קרח וכל עדתו". בעוד שברישא המשנה אומרת שמחלוקת לשם שמיים היא מחלוקת הלל ושמאי, הרי שבמחלוקת שלא לשמיים התייחסה המשנה רק לצד אחד, דהיינו "קורח ועדתו", ולא ציינה את ברי הפלוגתא של קורח – משה ואהרון. הסיבה לכך היא שקורח ועדתו תקפו את משה ואהרון ללא כל כוונה להקשיב לדבריהם. לא התקיים כל שיח בין הצדדים אלא היה צד אחד – קורח ועדתו, שתקף את משה ואהרון מתוך מניעים אישיים ופוליטיים.
כאשר בני אדם נקלעים לוויכוח, הם מפתחים מגננות ומתבצרים בעמדתם. בהקשבה בין-אישית חל תהליך הפוך – בשל חוסר שיפוטיות ישנה הקשבה מלאה, מגננות הדובר פוחתות, העמדות מתגמשות, וכך נוצרת פתיחות ומתגלות תובנות חדשות. כל מי שמקשיב, בדרך כלל מקשיבים גם לו. קיימת הדדיות. לצערנו, בשנתיים האחרונות אנו בקיטוב נוראי, שנגרם גם מסגנון של דיבור שאינו ראוי וגם מחוסר הקשבה וחוסר מתן לגיטימיות לצד השני. זו אווירה מסוכנת, וקל וחומר כאשר כל זה נעשה בעיצומה של מלחמה.
כאמור, המחלוקת היא לגיטימית והיא חשובה כי רק דרך המחלוקת ניתן לסלול את הדרך אל האמת. כל זה בתנאי שתיעשה באופן הראוי – בשיח מכבד ובהקשבה ראויה. הקשבה תתרום גם להגמשת העמדות ולהסכמות רחבות, שאנחנו כה זקוקים להן בתקופתנו.
