המסקנה מקורח: אין כורח בכוח

במבחן המטות משה הצטווה להניח באוהל מועד מטה אחד לכל נשיא שבט: "וַיְהִי מִמָּחֳרָת… וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי, וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים". יש שלוש דעות עיקריות בשאלה: מה בא מבחן זה להוכיח? לדעת רש"י, הוא נועד להראות לכל העם שאהרון הוא נבחר ה' לכהונה הגדולה; לדברי הרמב"ן, המטרה הייתה להוכיח ש"מטה לוי נבחר משאר השבטים"; לפי אברבנאל, מבחן המטות סיפק הוכחות בכמה רמות: פריחת המטה הורתה שכלל שבט לוי נבחר לעבוד במקום בכורות ישראל, והוצאת השקדים והוצאת הציץ היוו אות לבחירת אהרון ובניו לכוהנים גדולים שראשם מעוטר בציץ זהב.

כך או אחרת הוכחת המטות לכאורה מיותרת. למבחן המטות קדם מבחן המחתות, שבו אנשי עדת קורח, ומולם משה ואהרן, לקחו "אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת", ובסיום אותו מעמד קורח, דתן ואבירם נבלעו באדמה, ו-250 בני עדתם נאכלו באש. נראה שכל ההוכחות לשאלה מי ניצח בבחירות כבר קיבלו תשובה ניצחת במבחן המחתות, ומדוע היה עדיין צורך במבחן המטות?

להלן אציע שתי תשובות שמסבירות את הכורח להוספת מבחן המטות לפרשיית מחלוקת קורח, שכידוע "יפה נדרשת" – בכל דור ובכל בית כנסת:

א. מבחן המחתות ועונשם של קורח ועדתו קברו באדמה את טענת המורדים שגם הם ראויים לתפקידים בכירים. אולם, הם לא הוכיחו שאהרון ובני שבטו הם הנבחרים. לא די להוכיח שמנהיגים מסוימים טעו, כשלו ואינם ראויים, יש הכרח גם להוכיח שהמנהיגות האחרת ראויה לתפארת. מבחן המטות הראה לכל שאהרון ושבטו לא רק עדיפים על קורח ועדתו, אלא הם הראויים מכולם להנהגה הדתית של העם. בכל דור וגם בדורנו לא די בביקורת ההנהגה, יש צורך בהוכחה על טיבה של החלופה.

ב. מבחן המחתות הכריע בין המנהיגים לבין החולקים עליהם באמצעות שימוש בכוח, אולם אסור שמחלוקות בעם ייושבו בדרכים כוחניות. מחלוקות צריכות להגיע להכרעה בכוח הזכות ולא בזכות הכוח. ניצחון כוחני גורם לצד המפסיד להיכנע בלית ברירה, אך להישאר  מתוסכל וממורמר. ואכן, לאחר שקורח ועדתו נבלעו באדמה ונאכלו בשריפה, העם התקשה לעכל ולבלוע את הענישה הקשה. במקום שיצעקו בקול תרועה רמה: "משה אמת ותורתו אמת", הם התקהלו במחאה ובתלונה: "אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'". מבחן המטות נועד להראות לעם בדרך חיובית ולא כוחנית, שאהרון הוא האידיאל של מנהיגות יהודית. במבחן זה איש לא נפגע, ורק מטה אהרון הציץ, פרח ועלה.

חשוב לציין כי מטה אהרון ידע להשתמש בכוח כשהדבר היה נכון ונחוץ. כך היה כשמשה ואהרון עמדו בפני פרעה להראות באותות ומופתים שה' הוא הא-לוהים. החרטומים השליכו "אִישׁ מַטֵּהוּ, וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם, וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם", ובעיני פרעה ויהיו לצנינים. כך היה גם כשאהרון היכה במי היאור במטהו והפך את מימי מצרים לדם. בהמשך נטה אהרון את מטהו והעלה את הצפרדעים, ושוב היכה במטהו בעפר מצרים והביא את מכת הכינים.

כשמתמודדים מול אויבים צריך להשתמש במקל חובלים, ולעיתים אף להכות בלא רחמים. לעומת זאת, בעימותים פנימיים אין מקום לשימוש באמצעים אלימים, והמנהיגות חייבת לאחוז במקל נועם ולנקוט צעדים בונים. רבי ישראל מסלנט היה אומר: "במקום לכרות בור לחברך – בנה גבעה לעצמך". מול עדת קורח היה כנראה כורח מיידי לכרות להם בור, אבל רק בידי ה' היו הזכות והיכולת לעשות זאת. משה ואהרון, כמנהיגים בשר ודם, מצווים היו לבנות גבעה לעצמם ולהוכיח בצורה חיובית את הבחירה בהם.

המטה הפורח והממהר להוציא שקדים שיקף את מעלת אהרון שעבודת הקודש שלו נושאת פירות למען העם. הפרשנים הסבירו שהמטה הוציא דווקא שקדים, שכן "מתוך שם הפרי טעמו ומהירות גידולו אנו למדין 'שכל המערער על הכהונה, הקב"ה ממהר להיפרע ממנו ומותח מנגדו מידת הדין'" (רבינו בחיי ועוד).

ברצוני להמתיק את הבחירה דווקא בשקדים באמצעות סיפור על רש"ז הכהן קוק, אביו של  הראי"ה, שהגיע לקהילה שבה התגלעה מחלוקת גדולה. הוא דרש לפניהם והסביר שמטה אהרון גמל דווקא שקדים מפני שיש שני סוגי שקדים: האחד מתוק בתחילתו ומר בסופו, והאחר מר בתחילתו ומתוק בסופו (מעשרות א, ד). הראשון רומז למחלוקת, שמתוקה היא בראשיתה לכל החולקים ומתענגים בה. הם מתאחדים, מתחזקים ומרגישים טוב עם עצמם, אולם מרה תהא אחריתם; השני מסמל את השלום, מר הוא בראשיתו ותובע ויתורים קשים, אבל סופו טוב ומתוק ומביא תועלת ושמחה לכל הצדדים. דברי הרש"ז קוק נכנסו ללב שומעם, ועלה בידו להשכין שלום בקהילתם. בוויכוחים פנימיים בישראל – אנא, לא בכוח, אין בכך כל כורח.