יעקב ספוקויני"וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם… וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים" [יז, כ+כג].
השאלה העולה מפסוקים אלה היא מדוע היה צורך בהוכחה נוספת לבחירתו של אהרון, אחרי שהאדמה בלעה את קורח ועדתו, אחרי שריפת מקטירי הקטורת ואחרי המגפה הנוראה? מסביר העמק דבר: "משום דאותות הכהונה והלְוִויָה על מטה אחד יבואו, היינו השקדים על הכהונה והפרחים על הלְוִויָה…".
כלומר, במעשה זה נפתרו שתי מחלוקות בעם ישראל: האחת עסקה בכהונה, והאחרת עסקה בתפקידם של בני לוי. הבחירה באהרון כנשיא שבט לוי, ביטאה אפוא בחירה כפולה שנראתה בדרך נס מול העם כדי למנוע עוד מחלוקת בעם ישראל. בחירת אהרון "אוהב שלום ורודף שלום" הדגישה את הצורך העליון באחדות בעם אל מול האויב החיצוני.
הבחירה באהרון הלוי מזכירה ולו במעט, ולהבדיל, את הבחירה בלוי אחר – לוי אשכול. אחרי לכתו של 'האב המייסד', דוד בן-גוריון [1963], בחרה הנהגת מפא"י בשר האוצר ב-11 השנים הקודמות, לוי אשכול, לראשות הממשלה. אשכול ירש מפלגה שסועה ומפולגת אחרי פרשת 'העסק הביש' [פרשה הקשורה לפעולות חבלה של סוכנים ישראלים במצרים מאחורי גבה של הממשלה במטרה, שנכשלה, למנוע נסיגה בריטית מתעלת סואץ]. בן-גוריון ואנשיו נקטו גישה של 'ייקוב הדין את ההר', ואילו אשכול, איש הפשרות, ביקש להניח לנושא ולהמשיך הלאה. מייד כשנבחר, זרע אשכול שני זרעים, פנימי וחיצוני, אשר עתידים לשנות את גורלה של מדינת ישראל.
במישור הפנימי, החליט אשכול להיענות לבקשת תנועת החרות ויוצאי מחתרות אצ"ל ולח"י להעלות את עצמות מנהיגם, זאב ז'בוטינסקי, לקבורה בישראל. בצוואתו כתב ז'בוטינסקי בשנת 1935 [5 שנים לפני מותו] "ואת עצמותיי (במקרה שאקבר מחוץ לארץ ישראל) אין להעביר לארץ ישראל, אלא לפי פקודת הממשלה היהודית של ארץ זו כי תקום". בן-גוריון דחה כמה פעמים בקשה זו, ואשכול הסכים מייד. ז'בוטינסקי נקבר ב-1964 בהר הרצל בטקס ממלכתי מלא וממשיכי דרכו, ובראשם מנחם בגין, התרגשו מהמחווה האנושית ולא שכחו אותה.
כמה שנים אחר כך, ערב מלחמת ששת הימים, עמדה מדינת ישראל לבדה על נפשה מול מצור מצרי-סורי-ירדני. המילואימניקים התגייסו לחזית והמתינו כשלושה שבועות. בארץ שררה אווירת נכאים. אשכול, שכיהן גם כשר ביטחון, כינס את המטכ"ל ושאל אותם 'קינדערלך [ילדים], מה דרוש לכם יותר מכל?' – זמן, ענו לו רוב האלופים, זמן להתארגנות טובה יותר. אשכול נענה להם, אך בעיתונות באותם ימים פירשו זאת כחולשה.
בגין, מנהיג גח"ל, שזכר לאשכול את המחווה המרגשת של העלאת עצמות ז'בוטינסקי, התגייס למשימה להקמת ממשלת 'ליכוד לאומי' תחת הנהגתו של אשכול. הוא סבר כי הקמת ממשלה כזו תעלה את המורל בקרב העם היושב בציון. בגין עצמו נכנס לממשלה ללא תנאים כלשהם, כשר בלי תיק. יחד עם שפירא, מנהיג המפד"ל פעל בגין להכניס את מפלגתו של יריבו הגדול בן-גוריון, רפ"י, לממשלה. אשכול ויתר על תיק הביטחון לטובת משה דיין, נציג רפ"י. כך הוקמה ממשלה הנשענת על כל המפלגות הציוניות, והמעשה תרם להעלאת המורל הלאומי, הן בחזית והן בעורף.
במישור החיצוני, סלל אשכול את הדרך להקמת הברית עם ארה"ב. לאחר בחירתו לראשות הממשלה הוזמן אשכול לביקור בארה"ב. הוא נפגש עם הנשיא ג'ונסון, ושני החוואים מצאו מייד שפה משותפת. לשניהם היה עוד מכנה משותף – הם הגיעו לתפקידם אחרי שחסו בצילם של מנהיגים גדולים. ג'ונסון כיהן כסגנו של הנשיא קנדי בעת שנרצח, וכך הגיע לנשיאות.
באותם הימים הייתה צרפת הידידה הגדולה של ישראל וספקית הנשק מספר אחת. אשכול שאף לגוון זאת, והוא צדק. ערב מלחמת ששת הימים הטילה צרפת אמברגו [איסור] על ייצוא נשק לישראל. לאחר הניצחון הגדול בששת הימים, ניסו ארצות ערב לשלול את ההישג הצבאי בעזרת מועצת הביטחון של האו"ם, בדיוק כפי שעשו לאחר מבצע קדש. אלא שהפעם נבט הזרע שזרע אשכול, וארה"ב מנעה החלטה אנטי-ישראלית. הניצחון הגדול נשמר בזכות האיש שאמר: "אני מתפשר ומתפשר, עד שאני משיג את שלי".
Yaakovspok1@gmail.com
