אביטל דואן שמולי (עורכת משנה ב'שבתון', avital@shabaton1.co,il)לאחרונה נשאלתי על עמדתי בנוגע לסיכון חיילים עבור שחרור גופות חטופים – האם הדבר מותר, מחויב או שמא אסור?
תשובתי: מתוך 120 חטופים, כ-50 אינם בין החיים היום. ייתכן שהמספר גבוה מכך. נעשה מאמץ לא קטן כדי לאתר את מקום הימצאם של החיים והמתים. השאלה היא כיצד מוציאים אותם משם. וכאן, ככל שמדובר בגופות ולא באנשים חיים, אנו אכן עומדים בפני שאלה מוסרית וערכית לא קלה. בעת כתיבת שורות אלו, אנו מונים כבר 670 חללים במלחמה. האם אנו רוצים לסכן עוד חיילים וחיילות למען השבת גופות? האם ראוי לסכן חיים בניסיון לחלץ גופה?
אמה של שני לוק ז"ל, שנרצחה ב-7 באוקטובר, אמרה לעיתון 'ישראל היום' בחודש ינואר שהיא "לא רוצה לסכן אף חייל בשביל הגופה. אם חוסר החילוץ של הגופה יכול להשאיר מישהו בחיים, תשאירו את הגופה שם". ובכל זאת, גופתה של שני לוק חולצה לאחר ארבעה חודשים במבצע הרואי והובאה לקבורה בארץ. קולות דומים נשמעים מקרובי משפחה נוספים. בנו של יורם מצגר, שמת בשבי חמאס, אמר לתקשורת שהמשפחה לא מוכנה לסכן חיילים עבור גופת אביהם.
האומנם?
קבורת מתים היא חיוב ברור. אך ככל מצווה, היא נדחית מפני פיקוח נפש ואף מפני ספק פיקוח נפש ממשי. לכן, בימים שגרתיים ודאי שאין להיכנס לסכנה או אפילו לספק סכנה כדי לקיים מצוות קבורה. החי דוחה את המת. אולם, שונים הם פני הדברים בתקופת מלחמה, שם השיקולים הופכים למורכבים יותר.
תקדים לכך מצאנו במסופר בספר שמואל א (פרק לא) על אנשי יבש גלעד, שחילצו את גופות שאול ובניו שמתו במערכה עם פלישתים והביאו אותן לקבורה: "וישמעו אליו יושבי יבש גלעד את אשר עשו פלשתים לשאול. ויקומו כל איש חיל וילכו כל הלילה ויקחו את גוית שאול ואת גוית בניו מחומת בית שן ויבאו יבשה וישרפו אתם שם. ויקחו את עצמותיהם ויקברו תחת האשל ביבשה ויצומו שבעת ימים".
לפנינו תיאור של מבצע צבאי שנעשה באישון לילה על ידי יחידה מובחרת (אנשי חיל). זאת על מנת להביא את שאול ובניו לקבורה בישראל. מדוע עשו כן? אפשר לומר שהיה זה משום הכרת הטוב לשאול, שהציל אותם בתחילת דרכו ממלך עמון. אפשר להגיד שהם עשו זאת מתוך כבוד למלך ישראל. אבל אפשר להבין שהם הבינו שכאשר גופת שאול מוטלת אצל פלישתים, לא מדובר רק בסיפור הפרטי של שאול אלא של כל ישראל, ועד שהוא לא נקבר כראוי, אין תקומה לכלל עם ישראל.
כלומר, כשמדובר באירוע מלחמתי, מה שמוטל על כף המאזניים איננו אדם פרטי אחד מול אדם פרטי אחר. במקרה כזה, ודאי שהחי דוחה את המת. במלחמה, לכל חייל או אזרח חטוף יש מטען נוסף שאותו הם נושאים על גביהם. אין זה רק חיי המשפחות שהשאירו מאחור. זה גם המשקל שיש להם כנציגים של החברה והמדינה כולה, כבעלי השפעה על מורל האומה והצבא, ועוד. בהחלט ייתכן שמשקל זה יצדיק את סיכון החיילים שנשלחים כדי לשחררם.
מעבר לכך, במערכה מול חמאס ושאר ארגוני הטרור, להחזקה בגופות החטופים עשוי להיות מחיר צבאי ומדיני. הימצאותן של גופות במקומות מסוימים עשויה להגביל את התמרון הצבאי או הפצצה של מקומות מסוימים. ארגוני הטרור גם עשויים לסחור בהן בעתיד כדי לשחרר אסירים או כדי לקבל הטבות למיניהן – מה שיעמיד בסיכון חיים ממשי אזרחים וחיילים חיים.
מסיבות אלו, אין זה נכון לשלול קטגוריית מבצעים צבאיים מסוכנים כדי לשחרר גופות חטופים. כמובן, ככל שרמת הסיכון עולה וסיכויי ההצלחה קטנים, יש להסתפק עד כמה הדבר כדאי. ואולם, באחוזים הנכונים, נראה שלא רק שניתן לסכן חיילים לחילוץ גופות אלא שהדבר מחויב ערכית ומוסרית, כביטוי לנאמנות של המדינה והצבא כלפי מי שהם שלחו קדימה. בשל מורכבות הדבר, ייתכן שבמבצעים כאלה יהיה צריך להציע לחיילים להתנדב למשימה ולא לכפות עליהם אותה.
מאידך גיסא, אין זה נכון לחייב באופן קטגורי כל מבצע למען שחרור גופות חטופים. יש לאחוז בהבחנה בין החיים למתים, ולדרוש סיכון נמוך יותר מצד הכוחות המבצעים במקרה של חילוץ גופות. העיקרון שהחי דוחה את המת חייב תמיד להדהד.
מתוך מערך שיקולים זה יש להכריע לגבי כל מבצע שעולה על הפרק, על פי אפיוניו הייחודיים. נקווה שבעז"ה נשמע בקרוב על החזרת כל 120 החטופים בעזה, ושלא נזדקק לשאלות כאלו יותר.
