ד"ר גבריאל חזות (ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת'- עושים טוב בישראל)האם יש סוגיה אחת בתבל שאותה אנו מבינים עד הסוף? האם ההיגיון האנושי תלוי מקום וזמן? כיצד אנו מעיזים לומר על דבר מסוים הגיוני ועל אחר לא הגיוני? מדוע אנחנו כל כך משתוממים על חוסר הגיונה של 'פרה אדומה', אך איננו משתוממים כל כך על איסור אכילת בשר וחלב או על מצוות שילוח הקן, לדוגמה? האם טעם המצווה הוא הגיונה?
זכתה מצוות פרה אדומה למשוך אליה את 'כל האש' בהיותה מצע לדיון בכל השאלות לעיל. אבל כפי שנראה בהמשך המאמר, דווקא חוסר הגיונה הופך אותה לבניין אב בדיון בשאלת הגיונן של מצוות.
כמעט כל הפרשנים מצביעים על יסוד ה'סתירה הפנימית' (=מטמאת את הטהור ומטהרת את הטמא) שבהכנת ה'פרה האדומה' כיסוד שהופך מצוות חוקה זו להיות בלתי מושגת. כהוכחה מוצג החכם באדם כמתקשה להבינה, דהיינו: "…אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי". אחרים מצביעים על 'ספר החינוך', שהרים ידיים: "במצווה זו רפו ידיי ואירא לפצות פי עליה גם בפשט".
על אף ההצהרות הללו, רבו הפירושים לטעמה המרכזי. החל מרש"י (לכפר על מעשה העגל), עבור ברש"ר הירש (פרה מבטאת את שיא עוצמת החיות, המוות הוא ניתוק, ולכן הדרך להיטהר היא להתחבר אליה), וכלה בפירוש סופר-מודרני מן המרשתת ("טעמה של פרה אדומה הינו עצם העובדה שאין בה טעם כלל ועיקר"). ותגדל המבוכה!
נדמה כי מבוכה זו באה לידי פתרונה בדבריו המפורסמים של רבי יוחנן (מדרש 'במדבר רבה' על פרשתנו): "שאל עובד כוכבים אחד את רבן יוחנן בן זכאי אילין עובדייא דאתון עבדין נראין כמין כשפים. אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה, ואחד מכם מטמא למת מזין עליו ב' וג' טיפין ואתם אומרים לו טהרת…".
ומה הקושי בכך? דווקא ליהודי בן דורנו קל לעכל תובנה זו, ואין כאן חוסר היגיון כלל. בסופו של דבר, אין כאן יסוד אי-רציונלי אם נאמר כי ההרכב הכימי של האפר מתנהג כמו תרופה. לחולה (=טמא) הוא עוזר, ולבריא (=טהור) הוא מזיק. בכך מתבטלת הסתירה המפורסמת, שהרי כך בדיוק מתנהגת כל תרופה.
אבל בזה לא תם העניין. היגיון זה שאותו הבין הגוי ששאל את השאלה לא התקבל על ידי תלמידיו של רבי יוחנן, שהבינו כי הייתה זו תשובה לגוי, לא ליהודי. להם השיב רבי יוחנן כך: "חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרין"!
ברם, המת מטמא, והמים מטהרין! כיצד אם כן אומר ר' יוחנן כך לתלמידיו? כוונתו לומר, כי זה מה שרואות עינינו וכך מצווה התורה עצמה, אולם זו אינה התמונה האמיתית. זה אינו ה"דבר כשלעצמו", בלשון קאנטינייאנית.
ההיגיון בהבנת שורשי המצווה דומה לקילוף של בצל. בכל שכבת קילוף מתגלה 'בצל אחר', שפעמים שונה בצורתו מן 'הבצל הקודם'. באנלוגיה להסבר זה, שכבות הבצל הן סוגי ההיגיון המייצגים את שורשי אותה המצווה עצמה.
נמצאנו למדים כי בסל התרופות הלאומי, מצאנו סוג מיוחד של תרופות (=מצוות) המתחזות לטבעיות, אולם מהותן 'על טבעית'. הקב"ה מבקש כי נכין באמצעות חומרים ונוסחאות מן הטבע, אפר שהשפעתו הינה על מהויות רוחניות, טומאה וטהרה, שמקורן מחוץ למה שנתפס בעינינו כטבע. כדברי הרב סולובייצ'יק, פרה אדומה נבחרה להיות פרדיגמה לכל המצוות, ללמדנו שאין אנו יכולים להבין את טעמם של כל המצוות.
לשכלנו מגבלות תפיסה מצד אחד, אבל יש לו תכונה נפלאה המחפה על מגבלתו. 'הוא יודע' שהוא מוגבל, ובהחלט קיימים סוגי היגיון שאינם מתעכלים בו. לשכלנו תודעת צניעות פנימית בהכירו בכך שהוא מוגבל ושקיימים מחוצה לו סוגי היגיון 'לא הגיוניים'. יש המכנים זאת – 'השכל שמעל השכל'.
להערות: hazutg@gmail.com
