הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')כאשר עם ישראל מבקש לעבור דרך ארץ אדום ודרך ארץ סיחון, הוא מתחיל כדרכו בדרך ארץ ושולח מלאכים המבקשים בהרבה טקט ובהרבה טקטיקה לקבל זכות מעבר. אמנם במקרה של סיחון היה זה לכאורה מיותר, כפי שנזכיר להלן, אבל אצל עם ישראל, במלחמה כמו במלחמה… מתחילים תמיד בקריאה לשלום.
משה למד מה' את מה שפסק הרמב"ם: "שאין עושים מלחמה עם שום אדם בעולם עד שקוראים לו לשלום תחילה" (הלכות מלכים ו, א). דרכו של עם ישראל היא למצות תחילה אפשרויות של משא ומתן מדיני, ולשם כך יש להיעזר גם בגורמי תיווך בינלאומיים. הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" אומר על המילים "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ": "שלא שלח אנשי ישראל, אלא מלאכים מקדש – אנשי אדום או משאר אומות העולם שדרו בקדש" (במדבר כ, יד). משה נעזר אפוא בגורמים ניטרליים בינלאומיים או אף באנשים הקשורים לעם העוין, כדי להגיע להסדרים ולהישגים בלי לפתוח במערכה צבאית רחבה.
ומה קורה כאשר המשא ומתן לא עולה יפה? כאן אנו מוצאים הבחנה ברורה בין אדום לבין סיחון. באשר לאדום – "וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו"; אולם בנוגע לסיחון – עם ישראל יוצא למלחמה נגדו. מה ההבדל ביניהם? התשובה הפשוטה היא שלגבי אדום היה ציווי מפורש מפי הגבורה לא להילחם בהם משום שהם "אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו", וכן מפני שיש להם זכויות לגיטימיות על ארצם, שכן: "יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר" (דברים ב, ה). אולם סיחון אינו אחינו, והוא כבש את ארץ האמורי בכוח, ולכן לא היה בעל זכויות בעלות בארצו, ומותר היה להילחם בו. ברגע שסיחון אסף את עמו ויצא להילחם, עם ישראל לחם בו בלא משוא פנים.
בספר דברים מתברר שבמלחמת סיחון היה גם מניע נוסף למלחמה, והוא הרצון לנצל את סרבנותו לאפשר לישראל לעבור בארצו, כדי לכבוש אותה: "לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים ב, ל). מתברר אפוא שאילו המשא ומתן היה עולה יפה, היה עם ישראל מוותר על כיבוש ארץ סיחון, למרות שהיא מארצות שבעת עמי כנען (ארץ האמורי) ומיועדת לעם ישראל. אולם משנוצר חלון הזדמנות להילחם ולכבוש, ניצלו זאת בני ישראל עד תום.
מלחמת סיחון מלמדת אפוא שלושה עקרונות בניהול מלחמות: האחד, מלכתחילה עדיף לנהל משא ומתן ולדחות מלחמה שניתנת להידחות, גם אם ניתן להגיע באמצעותה להישגים גדולים; השני, כשהאויב יוצא למלחמה נגדנו יש להילחם בו מלחמת חורמה; והשלישי, כאשר האויב מבצע פעולה תוקפנית, מותר, ולעיתים אף רצוי, להשתמש בה כאמתלה לפעולה מבצעית נרחבת, ולא להסתפק בתגובה נקודתית.
חכמינו העבירו את פסוקי מלחמת סיחון לתחום המאבקים הפנימיים של האדם עם יצריו. הם אמרו על הפסוק: "עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן, תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן" (כא, כז) את הדברים הבאים: "המושלים – אלו המושלים ביצרם; בואו חשבון – בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה; תבנה ותכונן – אם אתה עושה כן, תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא" (ב"ב, עח, ב). נוסיף על דבריהם ונאמר שגם בחיינו האישיים צריך לדעת מתי לנהל משא ומתן לשלום, מתי להגיב במלחמה, ומתי להשתמש באירוע ספציפי כעילה וכאמתלה למלחמה כוללת.
כשאנו מצויים בעימות עם אנשים אחרים, שומה עלינו לפתוח במשא ומתן ולחתור לפיוס. יש להפעיל כל גורם מתווך שיכול לסייע לפתרון בדרכי שלום, ולא להיגרר למאבק כוחני. הגבורה שנדרשת במקרה כזה היא גבורת הכובש את יצרו, וגבורת הגיבור שבגיבורים "שעושה אויבו אוהבו" (אבדר"נ, כג).
אולם, יש לנו גם מאבקים עם אויב אחר, אלה הם המאבקים היומיומיים של האדם עם יצריו השליליים. במאבקים אלה יש להגיב בנחישות למעידות הקלות שקורות לנו. לעיתים יש צורך במאבק ללא פשרות תוך משמעת עצמית חזקה ונטייה לקצה האחר, ולפעמים צריך לנצל מצב קונקרטי מסוים כזרז שיגרום לשידוד מערכות ולקביעת עובדות חדשות, על דרך "הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין" (ברכות סג, א), "כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה" (משלי כד, ו). אם אתה עושה כן ומנהל בשום שכל את המבצע המתמיד להגביר את כוחות הטוב על הרע – תיבנה ותיכונן.
