הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)מוקדש למלאת שלושים שנים לפטירת הרבי מלובביץ' רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל. ובתפילה להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים.
בשבוע החולף בג' תמוז, ציינו ברחבי העולם היהודי שלושים שנים לפטירתו של הרבי מלובביץ', האדמו"ר האחרון של חב"ד רבי מנחם שניאורסון מלובביץ' זצ"ל. ביום זה העלו על נס את פועלו החשוב לעולם היהודי ולחיזוק היהדות בכל רחבי העולם, מאז השואה. קשה מאד להקיף בסד קצוב של מילים את פועלו ואת תרומתו הגדולה ליהדות.
הרבי מלובביץ' ראה את תפקידו כ'שליחות' ציבורית כלל ישראלית, ולא רק כהנהגה של חסידות חב"ד. כאחריות על גורלו של כל יהודי באשר הוא, ולכך הוא התמסר בכל מאודו. בדרך זו הוא הנהיג את החסידות והפך אותה לחסידות כלל ישראלית. חסידות שאינה מתרכזת רק בתוך ד' אמותיה אלא רואה לנגד עיניה את הצורך לחזק את היהדות בקרב כלל הציבור היהודי ברחבי העולם. בניגוד לגישות המסתגרות והמתגוננות מפני המודרנה הוא דרש מחסידיו להיות אקטיביסטים ליזום ולפעול ברוח הפסוק: "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" (בראשית כח יד). בהתאם לכך הוא חינך את החסידים לערך ה'שליחות', לראות ב'שליחות' את היעוד של החיים, להרגיש שהם 'שליחים', לפעול במסירות נפש, ולקחת אחריות על עתיד היהדות גם במקומות נידחים בעולם שאין בהם תשתית של קהילה יהודית ומסגרות חינוכיות. להקים בהם תשתית חינוכית יהודית, בתי כנסת, מקוואות, בתי חב"ד – שמהווים כתובת ו'בית חם' ליהודים במקום וליהודים המזדמנים לשם. לא פעם שמעתי על טיילים ישראליים שמצאו פינה חמה בביתי חב"ד שבקצות העולם. בכך הפך את מוסד ה'שליחות' לאחד מסימני ההיכר של החסידות, ותרומתה החשובה לעולם היהודי. החסידים ראו ברבם את המודל ל'שליחות' ושאבו תעצומות מדמותו ומעשייתו הבלתי נלאית כקברניט המוביל את כל המפעל הגדול הזה.
הרבי מלובביץ' היה כתובת לפניות של יהודים רבים מכל העולם שהפנו אליו שאלות בעניינים שונים קטנים כגדולים, רבנים חשובים ואנשים מהשורה, לכולם טרח לענות ולברך. למרות גדלותו בכל חלקי התורה הקפיד לשמר את מעמדם של הרבנים המקומיים, ובשאלות הלכתיות ספציפיות הפנה את השואלים לרבני מקומם.
בצעירותו רכש הרבי מלובביץ' השכלה גבוהה במוסדות מובילים בעולם. היתה לו ראיה אסטרטגית רחבה ביחס לתהליכים גלובליים עולמיים, וביחס לתהליכים העוברים על העולם היהודי. הביטחון הקיומי של היהודים עמד לנגד עיניו. הוא לחם בכל כוחו על שלימות הארץ וראה בכל וויתור ומסירת חלקי הארץ כסכנה קיומית, ולא היסס להביע דעתו בפומבי ולהתעמת עם מנהיגים על עמדותיו בנושא.
רבותינו הרב שפירא זצ"ל והרב מרדכי אליהו זצ"ל העריכו מאד את פועלו ונפגשו אתו מספר פעמים.
בפרשתנו נקרא את שירת הבאר. שירה קצרה שרב בה הסתום על המגולה: "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ. בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה. וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת. וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן" (במדבר כא יז – כ). על כך הקשו: "הנה יש להבין למה שירת הים מבינים כל תיבה ותיבה שבה ושירה זו נאמרה ברמז שאינם מבינים אותה?" (קדושת לוי כאן). וכן שאלו מדוע לא נזכר בה שמו של משה, ומה פשר הזכרת המקומות והמסעות שנרמזו בשירה: "וגם זאת לפלא הוא, כי בפרשת מסעי בסדר המסעות נפקדו שמות התחנות האלה ותחתיהם באו שמות אחרות" (תורה תמימה כאן כא יח). חז"ל דרשו את השירה באופן שהיא רומזת על היבטים שונים של לימוד התורה (נדרים נה ב, ובעירובין נד א ועוד).
מרן הרב זצ"ל התייחס לפן מסויים של הופעת התורה שנרמזת בשירה: "בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם", דרכים גדולות נפרצות ע"י גדולים, ואח"כ באים אחריהם אלה שמרחיבים ומעמיקים אותן (הרב נריה זצ"ל 'נר למאור' ואתחנן). הוא מביא את דברי בעל 'חידושי הרי"ם': "שהתחלת פתיחת מקור הקדושה היה ע"י אנשים גדולים כמו שנאמר: "דחפרוה אבהן". וכו'. 'כרוה נדיבי עם' – הם גם אנשים פשוטים שיש בהם רק הנדיבות ורצון התשוקה לעבודת הבורא ית'. וע"י שנפתח בגדולים יכולין הפשוטים ג"כ למצוא אח"כ השייך להם. לכן נקרא 'כרוה' שהיא החפירה יותר עמוקה, כמו שדרשו 'כי יכרה איש בור' – 'להביא כורה אחר כורה' כו'. ויוכל להיות שהפשוטים חופרים ביותר עמוק, פירוש שממשיכין ההארה גם לעולמות התחתונים ומדריגות התחתונות שאין הצדיקים יכולין לירד כ"כ" (שפת אמת חקת תרל"ח).
הרבי מלובביץ' התווה 'חפר' ופרץ את דרך ה'שליחות', והחסידים 'כרו', והרחיבו אותה להיקפים בינלאומיים.
