ניהול אש – אש קודש או אש זרה

תוך כדי השירות הצבאי, הזדמן לא פעם להרהר במשמעות העמוקה של המושג הפיקודי יוצא הדופן ורב האחריות – "ניהול אש", ובהשלכותיו הן במישור האישי והן בציבורי, בחול ובקודש.

זהו מושג שבא לידי ביטוי בכמה הקשרים. אחד מהם הוא כאשר היחידה עולה לעמדות ל"ניהול אש". המפקד, השולט בניהול האש, מחלק את המטרות לצוותים בקשר ונותן פקודת "אש!". באותו רגע, כמות גדולה של טנקים יורה פגזים אל המטרות בדיוק רב, בפיצוצים מחרישי אוזניים ומרעידי אדמה.

בתוך הטנק, עם השמעת פקודת המפקד "אש!", לוחץ התותחן על ההדקים, פגז רב עוצמה נורה, ובבת אחת הטנק הכבד רותע לאחור מעוצמת הירי, בפיצוץ אדיר. הגוף חש את גלי ההדף הזורמים בו – תחושה מוחשית שממחישה את המושג "עוצמת אש", שנועדה כמובן לפגוע באויב ולהגן על עם ישראל, תחושה פיזית ממש.

מצב נוסף שבו מתחדדת אחריותו של המפקד לניהול האש הוא בהיבט המניעתי: כאשר הוא מאתר ומגדיר את המטרות – לאן יורים – עליו לשלוט ולקבוע גם לאן לא יורים, מה הם גבולות הגזרה שאסור לחרוג מהם, ומהו "נוהל הפתיחה באש".

כך גם כאשר היחידה אורבת לאויב, נדרכת בעמדות ונדרשת שליטה בכוח על מנת להחזיק מעמד, לשמור על איפוק ולנצור את האש – לא להיחשף עד לרגע המתאים, שבו האויב מתקרב מאוד ונכנס לשטח ההשמדה.

או כאשר, תוך כדי ניהול האש, מתגלה לפתע מצב שבו האש מסכנת את כוחותינו. במצב כזה, על המפקד להורות בקשר, מיד, בנחרצות, "חדל אש!" ולוודא שכל הכוחות אכן חדלו את האש.

"ניהול אש" כולל אפוא גם מצבים שבהם נדרש לפתוח באש לפי הנהלים, וגם מצבים שבהם חובה לשמור על "הפסקת אש".

לא בכדי, כאשר מזהירים מפני עיסוק לא זהיר בנושאים רגישים שעלולים לגרום נזק רב, משתמשים בביטוי: "זה משחק באש!"

האש היא כוח בסיסי בעולם. היא משמשת למגוון רחב של צרכים חיוניים: לבישול מזון, לצריפה ולהכנת כלים לשימוש האדם, לחימום – ועוד. אך לצד התועלת הרבה שבה, האש היא גם אחד מ"אבות הנזיקין" (משנה, בבא קמא א, א) – בעלת פוטנציאל נזק אדיר, המסוגלת לשרוף כל דבר העומד בדרכה.

מי שמצית אש חייב לקחת בחשבון שהוא עלול לאבד עליה שליטה. "רוח מצויה" עלולה לגרום להתפשטותה באופן עצמאי, גם למקומות שלא הייתה כוונה להבעירם מלכתחילה (חידושי הר"ן, סנהדרין ע"ז ע"א, "זרק").

בשבוע שעבר קיבלנו תזכורת מוחשית לנזק העצום שעלולות לגרום הצתות – במיוחד כאשר הן מנצלות תנאים של חום גבוה ורוח חזקה.
ההצתות, שהתרחשו במספר מוקדים, כילו חורש ויערות – על כל אשר בהם – בשטח נרחב של כ-20 אלף דונם.

מחלוקת קורח ועדתו, המוזכרת בתורה, הייתה אב-טיפוס למחלוקת ציבורית בעם ישראל – "שאינה לשם שמים" (אבות ה', י"ז) – שמונעת מאינטרסים כוחניים ויוצאת משליטה.

מחלוקתם הייתה קשורה לאש – "אש המחלוקת", שמוצתת במקום אחד והולכת ומכלה גם במקומות אחרים.

קורח הסית מאתיים וחמישים איש לחלוק על סמכותם של משה ואהרן. הם נקראו להביא אש וקטורת: "וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת, וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד – וּמשֶׁה וְאַהֲרֹן" (במדבר ט"ז, י"ח).

הם העזו להתייצב מול בית ד', שהוא יסוד המציאות ו"אש אוכלה": "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, כִּי ד' אֱ-לֹהֶיךָ – הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ, אֵשׁ אֹכְלָה" (דברים ט', ג').

קורח סבר כי בכוחו "לנהל את האש" ולנצל אותה למטרותיו, אך זו הייתה "אש זרה" של מחלוקת, שגרמה לכך שהאש התהפכה על מציתיה: "וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ד' וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת" (שם פס' לה).

בפרשת השבוע מוזכרים חטאם ומותם של נדב ואביהו, ביום חנוכת המשכן – כאשר הקריבו "אש זרה" לפני ולפנים, בפני הקב"ה, שהוא "אש אוכלה": "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן, נָדָב וַאֲבִיהוּ, אִישׁ מַחְתָּתוֹ – וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת, וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ד' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ד', וַתֹּאכַל אוֹתָם, וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ד'" (ויקרא י', א–ב).

אולם אצלם, זו הייתה "אש קודש" – שבאה מיסוד חיובי: מתוך אהבה והתלהבות, מתוך רצון להתקרב לקב"ה. חטאם היה בכך שזו הייתה אש אשר לא ציווה ה' – אהבה עזה שקלקלה את השורה.

לעומת זאת, בפרשה עצמה מוזכרת שם האש המוסדרת, היורדת מן השמים ביום זה, לשם העלאת הקרבן כראוי: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ד', וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים" (ויקרא ט', כ"ד).

כתיקון למעשיהם של נדב ואביהו, מצווה פרשתנו כיצד יֵעשה מעתה "ניהול האש" והקטורת בעת הכניסה לקודש הקודשים – לפני ד': "וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ – וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וגו'. וְלֹא יָמוּת כִּי בֶעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת. בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ וגו'. וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וגו'. וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ד', וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת וגו'. וְלֹא יָמוּת" (ויקרא ט"ז, ב–י"ג).