הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)בעקבות הטור האחרון, קיבלתי תגובות רבות. אחת מהן הגיעה מחבר יקר, רב, שביקש להישאר בעילום שם. הוא כתב: "אהבתי את היחס השוויוני במסורת ביתא ואת גישתם לנושא הקדושה. אך לצערנו, לאור כמות ההרוגים העזתים הגבוהה (שרובם לא חברי חמאס), התמונות המזוויעות, הצהרות פוליטיקאים המצדיקים פגיעה קולקטיבית, והדיווחים על פגיעות באנשי רפואה או רעבים – קשה לטעון שצבאנו כולו טהור. גם אם קיימת מדיניות מוסרית והוראות פתיחה באש מתחשבות, יש מקום לחשבון נפש. בהקשר לכך, מזכיר הרב את פירושו של הרש"ר הירש למצוות 'זכור את אשר עשה לך עמלק' כאזהרה שלא נהיה אכזריים כאשר נזכה לעוצמה. ריה"ל כבר כתב במאה ה-11 כי גם אם היינו שולטים, לא בהכרח היינו מתנהגים טוב יותר כלפי הנשלטים".
נראה לי שהמחלוקת הציבורית כיום איננה בין טובים לרעים. אלו שאומרים שצריך ניצחון מוחלט לאו דווקא מתנגדים לפדיון שבויים, ואלו שקוראים להצלת שבויים לא בהכרח מתנגדים להכרעת חמאס. הסיטואציה מורכבת. וכנ"ל אלה המבקשים, כמו התגובה הנוכחית, לא להפעיל כוח מיותר הפוגע באזרחים העזתים, ואלה המבקשים להפעיל את כל הכוח להרוס עד לניצחון המוחלט.
hugo-jehanne
אכן, יש אזרחים עזתים המשתפים פעולה עם חמאס, והצבא לעיתים מתקשה להבחין בין מעורבים ללא מעורבים. חיילים נהרגו כדי להימנע מפגיעה באזרחים. האם זה ראוי? יש טענות על חיילים שפעלו ב"יד קלה על ההדק", אך גם אמירות מהצד השני הקוראות להשמדת עזה ללא הבחנה. שני הקצוות מסוכנים. גם אם יש עשרה צדיקים בעזה, אין להרוג את כולם.
מסורתנו מלמדת שאסור לאבד את אנושיותנו. הדיון הזה אינו בין שונאי אדם לאוהבי אדם, אלא בין שתי גישות מוסריות כואבות. רבים מבני עמנו (ישראלים ויהודים) הם אנשים טובים. אבל איך יוצאים מהפלונטר הזה? כהרגלנו, נפנה שוב למסורת יהדות אתיופיה. מסורת זו סבורה שטבע האדם הוא טוב. אם האדם נברא בצלם א-לוהים והא-ל טוב, לא ייתכן שטבעו של האדם רע. לכן, הדגש במסורת זו הוא על "עשה טוב", לא מתוך נאיביות אלא מתוך אחריות.
הרב טל ראובן יאסו טוען שההסתכלות החיובית על האדם אינה נובעת מתמימות או מהתעלמות מהרוע, אלא להיפך. ראייה חיובית זו מאפשרת לפעול בתקיפות מול הרוע. היא מזקקת את הרוע מתוך התוהו ובוהו. יהדות אתיופיה מבקשת מאיתנו להבחין בין טוב לרע, לא לערבב ביניהם. היא מבקשת שנראה את האדם באשר הוא, אך לא נתעלם מרוע. לא נבלבל בין טוב לרע בשם צדק אוניברסלי מעוות. המציאות בעזה נבנתה במשך עשרות שנים. המדינה נמנעה מלטפל בה, כמו בנושאים אחרים, עד שהגיעה לנקודת רתיחה. וזה המחיר: פיצול, כאב, אובדן. אני בעצמי לא תמיד מבין את מלוא התמונה, אך אני סומך על צה"ל באופן מלא.
לכן, השאלה האמיתית איננה רק כיצד מסיימים את הלחימה, אלא מה עושים ביום שאחריה. המבחן האמיתי הוא כיצד אנו פועלים לא רק בשעת מלחמה, אלא גם בשגרה. ללמוד לראות את הרוע ולפעול מולו. חז"ל כבר לימדו שכאשר אנו מרחמים על אכזרים, סופנו להתאכזר לרחמנים. כמה רחמנים וגומלי חסדים איבדנו במלחמה הזו. היינו עיוורים לרוע.
מעבר לכך, מדינת ישראל חייבת להבין את מיקומה הגיאו-פוליטי, היא חלק מהמזרח התיכון. הנתונים מראים שכ־95% מההרוגים במזרח התיכון מאז 1948 נהרגו בסכסוכים פנימיים בין ערבים, לא על ידי ישראל. רק כ־5% נהרגו בעימותים עם ישראל. העובדה הזו מלמדת שהבעיה רחבה הרבה יותר. יש מתח בין שפת המערב לשפת האזור. יש פערים עמוקים בין תפיסות של זכויות פרט לבין תפיסות קולקטיביות. ואולי המבחן האמיתי שלנו יהיה ביום שאחרי, כשנשאל את עצמנו לא רק איך סיימנו את המלחמה, אלא איך נמשיך לחיות אחריה. המסורת האתיופית כאמור מלמדת שהמלחמה היא נגד רוע מוחלט, לא נגד קבוצה אתנית כזו או אחרת. ודווקא משום כך עלינו להישמר: לא לרחם על אכזרים. כי מי שמרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר לרחמנים.
מי ייתן ונראה את סופה של המלחמה, ונזכה להשבת כל השבויים והחטופים בריאים ושלמים, לחיים ולשלום.
