ברכה יהודית

פרשת ויחי עומדת בסימן של ברכות: ברכת יעקב לבניו, וברכת יעקב לשני נכדיו, אפרים ומנשה. מנהג קדום הוא בישראל, שמידי ליל שבת מברכים הורים את ילדיהם בנשיאת כפיים. בעוד שאת הילדה מברכים בברכת האמהות, "ישימך אלוקים כשרה, רבקה, רחל ולאה", את הילד אין מברכים בברכת אבות האומה, "אברהם, יצחק ויעקב" אלא דווקא בברכת הנכדים, "ישימך אלוקים כאפרים ומנשה". מה פשרו של שינוי זה ובמה זכו אפרים ומנשה לכך?
הרבה תשובה ניתנו בעניין זה. לפי אחת מהן, אפרים ומנשה, נכדיו של פוטיפרע, כומר לעבודה זרה, היו ה'ילדים היהודים' הראשונים שגדלו מחוץ לארץ ישראל והתחנכו על ברכי זרים, בסביבה נוכרית. למרות ניסיונות המצרים שסביבם להמיר את דתם, נותרו השניים נאמנים לאמונתם.
אנו מברכים אפוא את ילדינו שיתברכו באותה מחויבות לאמונה למרות העוינות המקיפה אותם והסכנות שאורבות לפתחם, יום-יום ושעה-שעה.
לפי פירוש אחר, אפרים ומנשה היו האחים הראשונים ש"הסתדרו" אחד עם השני. ספר בראשית יכול להיתפס כספר הכישלונות האולטימטיבי של המשפחה: קין רוצח את אחיו הבל; אברהם עוקד את יצחק בנו. שני בניו, יצחק וישמעאל לא ממש מסתדרים איש עם רעהו, וכך גם יעקב ועשיו, יוסף ואחיו. אך כאשר יעקב שם את ידו על אפרים הצעיר, מנשה מבליג ומוותר. לא קנאה. לא תחרות. אנו מברכים אפוא את ילדינו שינהגו כמותם, וגם כאשר נראה להם, בצדק או שלא בצדק, שמקפחים אותם, שיעמדו על זכויותיהם אך לא במחיר פיתוח קנאה ושנאה לאחיהם.
זאת ועוד: דומה שברכת יעקב לאפרים ומנשה היא הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה אנו מוצאים עדות לסב המברך לא את ילדיו אלא את נכדיו.
בעולמה של תורת ישראל, ברכה זו אינה רק ברכה פרטנית, ייחודית לאפרים ומנשה, אלא ברכה "טיפוסית", מודל ואב לברכות העתיד: "בך יברך ישראל".
מתוך שגרתה, דומה שלעתים לבנו גס בה. וכי יש דבר טבעי יותר מסב המברך את נכדיו? אכן, עלינו לזכור כל העת שברכה מעין זו – מתת שמים היא.
רק לפני שנים לא מעטות, בדורם של אמותינו ואבותינו, לאחר השואה, היו כה רבים שלא זכו לקבל ברכה מהוריהם, לא בעת כניסתם למצוות או בברית הנישואין, אף לא בטרם פטירת ההורים. קל וחומר שלא זכו – ואפילו לא הכירו – לקבל ברכה מסבם וסבתם.
סבא וסבתא שזוכים להכיר את נכדיהם ונכדותיהם, להשתובב עמם, ללמוד עמם, היא מציאות ברוכה המאפיינת את דורנו. אכן, גם ברכה זו עשויה להיות רוויה אורניום מועשר, חומר נפיץ, הבאה לביטוי בשיכול הידיים בין הבכור והצעיר.
בהקשר אחר, ניתן לתהות: אם כבר החליט יעקב לברך את נכדיו, מדוע לא ברך גם את ילדי שאר בניו? האמנם לא למד יעקב אבינו דבר מהעדפתו את יוסף הצעיר על פניו אחיו הבוגרים?
יתר על כן: כנזכר לעיל, הברכה ניתנה לשני נכדים שלכאורה מצויים "מחוץ לתחום" ממש. ה"ייחוס" שלהם ממש "לא משהו": בני אסנת בת פוטיפרע כהן און. וכאילו לא די ב"ייחוס" שכזה, הרי שרש"י – בעקבות חז"ל – מעצים ומקצין עוד יותר את משמעותו: "פוטיפרע – הוא פוטיפר, ונקרא פוטיפרע על שנסתרס מאליו, לפי שחמד את יוסף למשכב זכר" (מא, מה). לא בדיוק ייחוס שהורים יהודים, קל וחומר "אברהמ'ס אייניקל" – נכדו של אברהם ושרה, היו מתגאים בו?
האמנם שני אלה, הם ש"בהם יברך ישראל", שיהיו לעולמים סמל לברכה יהודית, אב טיפוס ומודל להמשכיות היהודית? האם ייפלא שיעקב אבינו אינו מכיר אותם בתחילה, ואומר "מי אלה?" (מח, ח), ביטוי טראגי לריחוק ואולי אף לניכור שבין "ישראל סבא" לנכדיו?
אכן, יעקב אבינו אינו מהסס ולו לשנייה. מששומע הוא מיוסף ששני אלה, "בני הם", הוא מצווה על אתר: "קחם נא אלי ואברכם". והוא עושה כן כאשר הוא סומך את שתי ידיו, לא יד אחת רפויה, כמי שרק מבקש לצאת ידי חובה.
בברכתו למנשה ואפרים מבקש יעקב ללמדנו את סוד הברכה שבהכלה, בקירוב הרחוקים ולא בדחייתם. כמאמרו המאוחר בכשלושת אלפי שנה של הרבי מלובאוויטש: "אסור ליהודי להתייאש, ואסור להתייאש מאף יהודי".
בנים ובנות אלה, שלכאורה רחקו מכל דבר יהודי, מועמדים כמעט ודאיים להתבוללות וטמיעה, דווקא אותם – כמובן בלי לוותר על השאר – יש לקרב. לא לדחותם בשתי ידיים אלא לברכם בשתי ידיים. מכל הלב ועם כל הלב.
באותו כיוון, ניתן להבין גם מדוע ברכה יהודית מלווה תמיד בנשיאת כפיים אל על. כך, בברכת הכוהנים, וכך בברכת הבנות והבנים בליל שבת.
אם תרצו, הנפת הידיים אל על עשויה לבטא "הרמת ידיים", כניעה. גם להורה הטוב ביותר, אין "תעודת ביטוח" באשר לתוצאה של חינוך ילדיו. אכן, "נשיאת הכפיים" בשעת הברכה מסמלת ומבטאת גם את ההכרה בכוחו המוגבל של אדם, אפילו בעל עוצמה ומעמד. ללא "אתערותא דלעילא", ברכת שמים מעל, "סייעתא דשמיא", ברכתו אינה ברכה. ויותר מכך: הנפת הידיים אל על מבטאת את היעד והייעוד: הברכה אינה מתבטאת רק בשמירת הקיים, אלא בהצבת מטרה גבוהה, "השמים הם הגבול", ובחתירה מתמדת ליעדים גבוהים יותר.
(ויחי תשע"ה)