אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')המשימה שהוטלה על אליעזר עבד אברהם, למצוא אשה ליצחק, אינה פשוטה כלל שהרי קשה זיווגו של אדם "כקריעת ים סוף" [בראשית רבה, פרשה סח]. כל כך קשה, עד שלפי המדרש, מרגע סיום בריאת העולם עיקר תפקידו של הא-ל בזיווג זיווגים [בראשית רבה, שם]. אליעזר, שמבין את גודל המעמסה המוטלת עליו, מציב את 'מבחן המים', המושתת על בסיס החמלה והחסד. "והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה… ובה אדע כי עשית חסד עם אדני" [בראשית כד;יד].
מענפיו הבולטים של החסד נמשכים החמלה והרחמים. שני מושגים דומים אך שונים זה מזה. חנה ארנדט, הוגה דעות [גרמניה המאה ה-20], בספרה 'על המהפכה' עומדת על ההבחנה שבין רחמים לחמלה. החמלה מוסבת על תחושה פנימית שמשמעותה חוויה אישית פנימית בסבל הזולת. מנגד, הרחמים מוסבים על תחושה חיצונית בלבד, מעין מעשה טכני לפיו המתבונן מכיר בצער הזולת אך בלי שהדבר יחדור אל המתבונן ויהפוך לחלק ממנו.
לשיטתה של ארדנט, הרחמים אינם אלא "פניה המעוותות של החמלה" וזאת משום החייץ שהמרחם מקפיד להניח בינו לבין המרוחם 85-90 [On Revolution].
אך עוד לפני ארנדט, היה זה שמואל דוד לוצאטו, שד"ל, מפרשני המקרא, משורר ופילוסוף, [איטליה של המאה ה-19], שהקדיש חיבור לסוגיית החמלה. בהתאם לגישת שד"ל, 'החמלה' היא מעמודיה המרכזיים של היהדות, וזו חביבה ביותר אצל הא-ל. משכך, 'החמלה', כיסוד חשוב, היא אחת המידות שהמקרא מנסה להחדיר אל התודעה האנושית.
עד היכן מגיע כוחה של החמלה ניתן ללמוד מדרשתו של ר' עקיבא המובאת בתלמוד: "מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא שחלה. לא נכנסו חכמים לבקרו. ונכנס רבי עקיבא לבקרו. ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו – חיה. אמר לו: רבי החייתני. יצא רבי עקיבא ודרש: כל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך דמים" [בבלי נדרים מ,א]. הסיפור על אותו תלמיד חולה מבטא אולי יותר מכל את חוסר הרגישות והחמלה בבית מדרשו של ר' עקיבא. אף לא אחד מחבריו מבחין בחסרונו של החבר והולך לברר מה איתו. גם אם לא כולם שמו לב, לפחות לחברו לספסל הלימודים, זה שישב לידו, החברותא, הייתה צריכה להפריע היעדרותו, אך לא החברותא ולא אף אחד אחר מחבריו מוצאים לנכון לסגור את הספר הנלמד ולצאת לביתו של אותו התלמיד. לעומתם, רבי עקיבא, העומד בראש ישיבה עם עשרים וארבע אלף תלמידים, מבחין בחיסרון אותו תלמיד, מבקר את תלמידו ומטפל בו. בעקבות כך דורש ר' עקיבא 'כל מי שאינו מבקר את החולה כאילו שופך דמים'. הסיבה לדרישה נובעת מחוויית החמלה שר' עקיבא חווה. עד לאותו ביקור בבית החולה, סבלו של החולה היה חיצוני לרבי עקיבא.
בעידן המודרני מקומה של החמלה הולך ומצטמצם. אנו עסוקים בעיקר ברחמים חיצוניים. אנו משתדלים להותיר את סבלו של האחר אל מחוץ למפתן ביתנו. נמלא את המוטל עלינו מבחינת רחמים אך לא תמיד נצא ידי חובת 'חמלה'. האדם המודרני אינו בנוי למהלכי חמלה ארוכי טווח. ההירתמות תתרחש בעתות 'קצה' כשהזולת חווה רגעי צער גדולים, בשעת מחלה קשה או אבל. ברגעים אלו יהיה האדם נכון לסייע, לתמוך ולעמוד שם. אך מעבר לחלון הזדמנויות זה נותר האדם עם התחום האפור בחייו לבד.
לשיטתו של שד"ל "הרגשת החמלה היא נמצאת באמת אם מעט ואם הרבה בטבע כל אדם" [שד"ל על החמלה, פסקה טז]. תפקידנו לפתח ולשכלל ככל האפשר תכונה זו שהינה הבסיס לאהבת הזולת, צדק ומשפט [פסקה יז].
(חיי שרה תש"פ)
