שלא שינו לבושם

ה"לבוש", במובנו הרחב, הוא חלק מזהותו של אדם. לא ייפלא אפוא שבבואם ליתן סימנים בשמירת הזהות של בני ישראל במצרים, אמרו חכמים ששניים מתוך ארבעת הדברים שבזכותם "נגאלו ישראל ממצרים" היו "שלא שינו את שמם ולבושם".
בהלכה נפסק שעל אף ש"פיקוח נפש דוחה את התורה כולה", יש שלוש עבירות (גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים") שמהוות חריג לכלל, ועליהן "ייהרג ואל יעבור".
אכן, כך בדרך שגרה, בצנעה. אבל ב"פרהסיה", ברשות הרבים, לעיני כל, אפילו על "מצווה קלה", כגון "ערקתא דמסאנא" – שינוי שרוך הנעל, "ייהרג ואל יעבור".
מה טעם בחרו חכמים מכל מעשים ומצוות שבעולם, בדוגמא הקיצונית – אך הפעוטה – של שינוי שרוך הנעל, ולא ביכרו על פניו מעשה רב עוצמה הרבה יותר?
ללמדנו, שלבושו של אדם עשוי ללמד על מהותו, טיבו וטבעו.
רעיון זה עובר כחוט השני גם במקורות מאוחרים יותר. באחד מחלומותיו של ר' נחמן מברסלב, מקיץ שנת תקס"ט (1809), מסופר בהאי לישנא: "חָלַם לוֹ שֶׁהָיָה קִבּוּץ אֶחָד שֶׁל יְהוּדִים עִם מַנְהִיג אֶחָד שֶׁהָיָה גָּדוֹל מְאד בָּעוֹלָם. וְגָזְרוּ גְּזֵרָה לַהֲרג אֶת כָּל הַיְּהוּדִים. וְהַמַּנְהִיג נָפַל עַל עֵצָה שֶׁצְּרִיכִין לְשַׁנּוֹת עַצְמוֹ לְעָרֵל. וְהָלַךְ וְקָרָא אֻמָּן וְגִלַּח לוֹ הַזָּקָן עִם הַפֵּאוֹת. וְאַחַר כָּךְ. נִתְבָּרֵר שֶׁהוּא שֶׁקֶר שֶׁלּא נִגְזַר כְּלָל הַגְּזֵרָה הַנַּ"ל. כַּמָּה בּוּשָׁה הִגִּיעַ לְאוֹתוֹ מַנְהִיג בְּוַדַּאי לא הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לְהִתְרָאוֹת לִפְנֵי הָעוֹלָם. וְהֻצְרַךְ לַעֲקור וְלִבְרחַ… וְאֵיךְ יוֹצְאִין מִן הַפֶּתַח וְאֵיךְ שׂוֹכְרִין עֲגָלָה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. בְּוַדַּאי הָיָה לוֹ בּוּשָׁה וּכְלִמָּה גְּדוֹלָה מְאד. אֲשֶׁר אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר. וּבְוַדַּאי הֻצְרַךְ לֵישֵׁב אֵיזֶה זְמַן אֵצֶל עָרֵל. עַד שֶׁיִּצְמַח זְקָנוֹ. זֶה הֶרְאוּ לוֹ נגד המפורסמים של עכשיו".
ניסיונו ה"מנהיג הגדול בעולם" לברוח מזהותו היהודית באמצעות גילוח הזקן והפאות אינו חדש. כבר יוסף הצדיק, שבעיני רבים נדמה כאבטיפוס ל"יהודי המתבולל", מנתק קשריו עם בית אביו, משנה שמו ל"צפנת פענח", ונוהג ב"מרכבת המשנה" כאחד המצרים.
שינוי המראה החיצוני ואורחות החיים משקף את רצון המנהיג לברוח מה"עולם הישן", מזהותו ומורשתו, להסתתר מתחת למעטה זהותו הבדויה של "האדם החדש".
בספרו המופלא, "יהודי בלילה", מצביע הרב אלחנן ניר על רקעו ההיסטורי האפשרי של החלום: חוקת נפוליון שנקבעה שנתיים קודם לכן, בשנת תקס"ז (1807), וקבעה בין השאר שוויון זכויות וחופש דת.
כפי שקרה פעמים הרבה במהלך ההיסטוריה היהודית, חכמי הדור, הרבנים והאדמו"רים חששו שדווקא רוחות החופש והדרור יביאו עמם הסרת מחיצות בין היהודים לשכניהם, וסופם טמיעה והתבוללות.
במקום "מעשה צדיקים" מתקתק וסכריני, שבו – כמה נפלא – ממשיך הרבי האנוס לשמור מצוות בסתר, למרות פניו המגולחים, נוטל אותנו ר' נחמן, כדרכו, לסיום שונה לחלוטין, שבו מתברר שהכל היה שקר, "שלא נגזרה הגזירה כלל".
או כפי שכותב הרב ניר: "זהו הכאב הגדול והצורב ביותר שבגזירה: הכזב והאילוזיה שבה. הגילוי שרגע האמת לא היה אלא רגע השקר". והוא ממשיך: אותו 'מנהיג גדול' מוצא עצמו לא רק נבוך, אלא גם "בכף הקלע. לשוב ולהיות מנהיג כמימים ימימה אינו יכול, שהרי הכול שחים בו ומבזים אותו על דמיונות השווא שדמיין. גם להיות כאחד הערלים הוא אינו יכול, ומסתבר גם שאינו רוצה".
כמו יונה הנביא, ניסיונו של אדם לברוח מגורלו, מייעודו ומזהותו, נדון דרך כלל לכישלון. הבריחה מצליחה, אם בכלל, לשעה. אך לסוף בא רגע הפיכחון. השלת הבַּדים והמרתם באחרים אינה מועילה עוד. ברגע האמת, מוצא האדם את עצמו ניצב מול האמת. מול זהותו ומורשתו ועליו להתמודד עמם באומץ, בכנות, לא בדרך של בריחה.
בהתמודדות זו, "שלא שינו את שמם ולבושם", טמון כוחו וסודו של "ספר הגאולה" (exodus), ספר שמות.
(שמות תשעט)