מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה

השתלשלות הדברים בתחילת הפרשה היא כזו; בתחילה פונה הקב"ה אל משה: " וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'", נותן לו שיעור קצר בהיסטוריה של העם היהודי: " וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם, וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ", ואז אומר לו מה הולך לקרות עכשיו: " וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.. לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי… וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם… וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ.. וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'".
משה שומע את הדברים המשמחים והמעודדים הללו ומעביר אותם כפי שהם אל בני ישראל: " וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". בנקודה הזו, היינו מצפים מהעם לקריאות התלהבות ולריקודי שמחה, ותחת זאת אנו מופתעים מתגובתם הבלתי צפויה לבשורות הטובות: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה".
מרבית הפרשנים הסבירו את תגובתם השלילית של בני ישראל בכך שמצבם המנטלי והפיזי היה כל כך ירוד עד שלא היה בכוחם למצוא את כוחות הנפש כדי להיאחז בבשורה ולשמוח עימה ועם משמעותה עבורם. לפי הפרשנים הללו, המילים קֹּצֶר רוּחַ ועֲבֹדָה קָשָׁה מתארות את מצבו של העם.
באופן פשוט והגיוני כך אכן נראים פני הדברים, אולם יש בין הפרשנים, שהלכו לכיוון קצת אחר, גם אם הוא לא מגובה לגמרי בפשט הפסוק. לפי דבריהם, המילים קֹּצֶר רוּחַ מתייחסות למשה ולא לעם. לפי ההסבר הזה העם חש שמשה במנהיגותו, בשלב הזה של גאולת מצרים, נוהג עימם מתוך מצב של קֹּצֶר רוּחַ.
רש"י מציג זאת כך כחלק מדבריו של משה לקב"ה ותרעומת שיש לקב"ה על דברי משה: "ורבותינו דרשוהו לענין של מעלה, שאמר משה למה הרעותה, אמר לו הקב"ה חבל על דאבדין ולא משתכחין, יש לי להתאונן על מיתת האבות, הרבה פעמים נגליתי עליהם בא-ל שדי, ולא אמרו לי מה שמך, ואתה אמרת מה שמו מה אומר אליהם.. וכשבקש אברהם לקבור את שרה לא מצא קרקע עד שקנה בדמים מרובים, וכן ביצחק ערערו עליו על הבארות אשר חפר, וכן ביעקב ויקן את חלקת השדה לנטות אהלו ולא הרהרו אחר מדותי, ואתה אמרת למה הרעותה…".
עולה מדברי רש"י שהקב"ה מזהה אצל משה תכונה של קֹּצֶר רוּחַ, וכך גם העם חש, וכתוצאה מכך, בתוספת למציאות של העבודה הקשה בה נמצא העם- השורה האחרונה היא שהעם לא רוצה או לא מסוגל להקשיב למשה, גם אם הבשורה היא טובה.
המסקנה העולה מהפירוש הזה, לדורה ולדורות- אי אפשר להנהיג עם כאשר המנהיג נמצא במצב של קֹּצֶר רוּחַ. זה נכון תמיד, אבל במיוחד במצב של מצוקה ועבודה קשה העם זקוק למנהיגות שהיא ההיפך מקצרת רוח.
ממנהיגות בימי שיגרה, וקל וחומר בימי משבר ומצוקה, נדרשת תכונה נשגבה של אורך רוח, יכולת הכלה ויכולת לרתום את העם להתמודדות ולאתגרים גם לטווח ארוך, אף אם בטווח הקצר יהיה קשה מאד. זהו מבחנה של מנהיגות. לעם יש תכונה מובנית שהוא תמיד מקטר ומתלונן. הוא תמיד קצר רוח. אבל את הפריבילגיה הזו שיש לעם אין למנהיג, ומנהיג שנוהג בעמו ממקום של קוצר רוח- אל יתפלא אם התגובה תהיה– 'וְלֹא שָׁמְעוּ'.
(וארא תשעח)