אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)אני רוצה לטעון שההחלטה של ביידן לפרוש מהמרוץ לנשיאות היא הרבה מעבר לפוליטיקה וגילנות: מי יוביל את המפלגה הדמוקרטית ומהם הסיכויים של קמלה האריס עכשיו, זה מעניין מאוד וחשוב מכל הסיבות שבעולם – מדיניות החוץ שלה כלפי ישראל, אוקראינה ואיראן. הכל נכון.
אבל כשראיתי את ההופעה מעוררת הרחמים של ביידן בעימות מול טראמפ, לא יכולתי שלא לחזור 30 שנה אחורה לתפילת ראש השנה בבית הכנסת שלנו, כאשר ילדיו של בעל תפילה מבוגר וחביב התעקשו שאביהם יעלה שוב כשליח ציבור: לא עזרו כל נימוקיהם של דורשי טובתו, שרמזו להם שאביהם כבר לא בטוב וחדות מחשבתו הקוגניטיבית אינה כבעבר, ולכן דווקא משום כבודו כדאי לוותר על הרעיון שהוא יעלה כשליח ציבור: "אבא שלכם שירת את הציבור בנאמנות יותר מ-40 שנה. חבל שזה מה שיזכרו ממנו…".
אבל במפגן מדהים של חוסר מודעות הילדים התעקשו, והיהודי הקשיש עלה לדוכן ואיתו עלו לדוכן 40 שנותיו המפוארות כבעל תפילה. לא חלפו כמה דקות, ופתאום הוא התחיל להשתנק ולפספס קטעים. הסתכלתי על חלק מהקהל שמתוך מבוכה, לא מרוע, החליף צחקוקים, והרגשתי דקירה בלב ושהמילים "אל תשליכי לעת זיקנה" כל כך רלוונטיות ונושמות ובוערות כמו שאף פעם לא היו, כי מי בעצם ערב לנו שזיקנתנו לא תבייש את נעורינו.
ראיתי את ביידן ונזרקתי 40 שנה לאחור, עת סבתא שלי עליה השלום, האישה הכי אצילית שראיתם בחיים שלכם; אירופאית עם הכבוד ההונגרי; אשת הרב; אישה עם עמוד שדרה מפלדה, ששיחקה צי'קן עם מנגלה וניצחה; שהגיעה לשום כלום שהיה אז בארץ והקימה את המשך השושלת המפוארת של משפחת גלייכמן; שלא הסכימה להתחתן עם אף אחד אחרי פטירת סבא שלי. ראיתי איך האישה הכל כך מרשימה הזו נהפכת לצל של עצמה, משאירה בכולנו עוד בחייה חור ענק של געגוע לדמות שהייתה פעם.
הפרישה של ביידן היא הרבה יותר מפרישה של המועמד הדמוקרטי לנשיאות; הפרישה של ביידן היא הפרישה של כולנו. של אדם שרוצה לטעום עוד מהחיים, ומסרב לקבל את העובדה שהמסך ירד. הפרישה של ביידן היא האורות המהבהבים שמבשרים על התחנה הסופית. הקול של הכרוז ברכבת שאומר שבעוד זמן קצר הרכבת תעצור.
אבל לא פחות חשוב בעיניי מהפרישה של ביידן, אלו התגובות של הסובבים אותו: הניכור. האטימות. חוסר האמפתיה והמודעות משל גופם קורץ מחומרים אחרים, ועליהם הזיקנה מן הסתם תפסח.
כי בהחלט להיות שטראמפ יותר טוב לישראל מקמלה האריס, אבל אי אפשר שלא להתייחס לראיון שלו ב-CNN שבו אמר ב'עדינות' האופיינית לו אחרי הודעת הפרישה של ביידן: "הוא היה הנשיא הגרוע ביותר בהיסטוריה שלנו". תמיד היה לבן אדם קלאס. להקיא.
אני מניח שחלק מהצופים שראו את מופע המבוכה של ביידן צחקו עליו, לגלגו עליו, סנטו בו. ויש את האלו שפשוט העבירו ערוץ כי לא יכלו לחזות בהתבזות של אדם מבוגר, באנושיות שמושמת ללעג.
לראשונים אני אומר: חכו. אם תצליחו להגיע לשנות ה-90 של חייכם, אני מקווה שתהיו בקו השפיות לתת לתפקוד שלכם ציון. ביידן לפחות היה נשיא ארה"ב. מעניין מה אתם תהיו; ולאלו האחרונים שזפזפו ולא חזו במבוכה של ביידן: אתם ההורים שיחנכו את ילדיהם לחמלה, לסולידריות ולעדינות. אתם ההורים שינזפו בילדיהם כשישמעו שחבר לכיתה שלהם סובל מחרם, ויבינו שהילד שלהם לא עשה מספיק כדי למנוע את זה.
כי הצער והעלבון של הזולת הם לא סיבה לחגיגה.
