לא צריך כל כך להחמיר

"נתגלתה חומרה חדשה". עשרה קבין של חומרות ירדו לעולם, ומכל מועדי השנה, נטל חג הפסח עטרה בראשם. מקדם ההחמרה בימים אלה גבוה ביותר. וירוס ה'חומריטיס' נפוץ בכל עבר, וקצב הגידול שלו הוא אקספוננציאלי.

אורז וקטניות, זאת ידענו משכבר הימים, בעיני בני אשכנז ויוצאי צפון אפריקה הרי הם כחמץ גמור. עד כדי כך, שיש המחמירים להגעיל אחר הפסח כלים שנתבשלו בהם קטניות בפסח (אחד מחכמי ירושלים, שעמד בדרשת 'שבת הגדול' על ההבדלים בין בני אשכנז לספרד בדיני הגעלת כלים: "האשכנזים מגעילים בכל ימות השנה אבל לא בפסח….").

חדשות לבקרים אנו שומעים על מיני חששות שנתלים והולכים גם בכל מיני השמנים שכבר התירום ראשונים: שמן תירס, שמן חמניות, ושמן אגוזים. ואף את הקינואה, שזה מקרוב באה, היה מי שביקש לכלול במסכת האיסורים. וגם הלפתית זכורה לטובה.

ושמא תאמר, צדקה עשה עמנו הקב"ה, שלא אסר את תפוחי האדמה, מסתבר שלא אלמן ישראל, וגם לכך נמצאו מחמירים. רבי אברהם דנציג, בעל ה"חיי אדם", חי בליטא לפני כמאתיים שנה. בפירוש העיוני שסמך לחיבורו הנפוץ, ואותו כינה "נשמת אדם" (כלל קכח, אות כ), מעיד המחבר שבאשכנז נהגו לראות גם את תפוחי האדמה – בכלל קטניות(!), אלא שלרגל רעב גדול שפקד את המדינה, התירו אותם לשעה, וכללו בהיתר גם את הקטניות.

כיוון שנהגו בהם איסור הרבה דורות, נדרשו חכמי הדור וביניהם ר' אברהם דנציג להתירם, אלא שנסתפקו הפוסקים האמנם ניתן להתיר מעין נדר מכללא כזה, שנהגו בו רבים. וכך הוא כותב: "ושמעתי שבק"ק פיורדא בשנת תקל"א- ל"ב (1771), שהיה רעב גדול באשכנז, הושיבו בית דין והתירו בולבעס שקוראין ערד עפיל [=תפוחי אדמה], כי באשכנז אין אוכלין גם כן בולבעס, כי שם עושין קמח מהם. וגם התירו קטניות".

אכן, החשש המשיך לנקר בלבו: "ובאמת צריך לעיין דלפי מה שסתם השו"ע … אם כן הוי דין הקטניות ככל נדר, ואם כן צריך עיון איך אפשר להתיר, דהא בעינן שיתחרטו כולם… אם לא שנאמר דהיה תקנה על פי חכמי הדור, דבאמת לא מהני התרה… או אפשר שרק כך היתה הקבלה, דבמקום דוחק לא יצטרך התרה ולא יהיה שום איסור…וצ"ע".

מתוך רצון ללמד זכות על מנהגם של ישראל להחמיר הרבה יותר ממה שצריך, ניתן לומר שאולי גם החומרות, הגם שלרבות מהן אין שורש וענף, מסממניה של חירות הן, חירות שבה לעתים גם המותר הופך לאסור, לא מכוח ציווי מלמעלה, אלא מכוחו של רצון דלתתא, רצונו החופשי של בן החורין.

סממן בולט אחר שמאפיין את חג המצות הוא הזריזות והחיפזון. כך, בערבו של חג, כשהכל רצים-אצים למלאכת הכנת צורכי החג, כך באפיית המצות, אבל בדורות אחרונים כך גם באכילת "כזית" מצה ומרור.

עד כדי כך, שיש שהפכו את "אכילת כזית בכדי אכילת פרס" לכדי "אכילת פרעס", בולמוס של בליסה לאו בת כיבוש, לעיסת כשיעור כמה וכמה זיתים – כמובן בשיעור "חזון איש" – של מצה ומרור המתמיהה עין כל רואה.

ה"משנה ברורה" (סימן תעה, ס"ק ט) פסק בעניין זה שאין חובה לבלוע את שני ה"כזיתים" בבת אחת, אלא לאוכלם ברצף. אכן, למראה אותם "חדשים מקרוב באו", נראה שלא אחת קיים חשש שיבואו לידי סכנה ממש, ואף לידי "אכילה גסה" שלאו שמה 'אכילה', ונמצאת חומרתם מבטלת מצוותם. וכבר הורנו הגרש"ז אויערבך, שהתורה – לבני אדם ניתנה, ולכן יש לאכול את המצה כדרך בני אדם.

קצרם ועיקרם של דברים: שייזהר אדם מהידור יתר, עד דלא יֵדע להבדיל בין אור לחושך, בין "כל חומרא וחומרא" לבין "כל חמירא וחמיעא". ולא פחות משיהדר בדיני חמץ וכשרות, שפעמים הרבה מדובר בעניינם בחומרות רחוקות שלא שיערון אבותינו, יהדר ויחמיר לא פחות, ואולי הרבה יותר, בהלכות לשון הרע ואיסור הלבנת פנים, בדיני אונאת הגר, "ואהבת לרעך כמוך", מתן בסתר והלכות התרת עגונה. אם כך ייעשה, נזכה לקיים מצוות "כה אמרו חכמינו" ולא "כה אסרו חכמינו".

(ויקהל פקודי תשפ"א)