חג היַחַד

המלחמה הנוראה והארורה שאנו מצויים עדיין בעיצומה העצימה לשעה את תחושת ה"יחד". סיסמאות שונות, חלקן היו לקלישאות חבוטות, נבובות וחלולות, האדירו את ה"ביחד-ness", אחוות ה"יַחַדִיוּת": "ביחד ננצח", "יחד נישאר".

שירתה של שרית חדד למילותיו של יוסי גיספאן, שבאו לעולם כבר לפני כעשור אך דומה כאילו נכתבו כאן ועכשיו, מהדהדות בקול: "בימים בהם השקט מדבר שירה, ובימים של אש רועמת אין לנו ברירה, כי לנו יש גורל אחד וארץ קטנה, והיא לבד מול העולם. וצריך רק אהבת חינם להשאיר אותנו כאן. כשנדמה שכבר בסדר, חוזרים להיפרד, לא לומדים אף פעם לקח ומכים על חטא. לארץ הקטנה שלנו, אלף מחזרים, והם רוצים אותה כולם, אך יש הבטחה מבורא עולם להשאיר אותנו כאן". ולצידן הפזמון החוזר: "יחד ננצח, יחד נישאר. בימים של סערה נדע להתגבר, והתקווה שבלב תמיד תלך איתנו יחד, רק יחד ננצח, ביחד נשאר".

למרות שאין לכך אזכור מפורש בכתובים, חג השבועות נתקדש במסורת ישראל כ"חג היחד". רבבות אנשים, נערים וזקנים, גברים ונשים, ישראלים ובני הגולה, בכל רחבי העולם היהודי, ניעורים בליל החג כל הלילה, כדי לבטא את מחויבותם לערך של לימוד התורה. עם הנץ החמה, רבים נוהרים אל הכותל המערבי, נרגשים ושמחים או אל אחד מבתי הכנסת לתפילת שחרית כ"ותיקין". כשעיניהם אדומות, ראשם מיטלטל בין עֵרות לשינה, שומעים הם את סיפורה המופלא של רות המואבייה, אמה של מלכות בית דוד, את חרוזי ה"אקדמות" הארמיים, וחוזרים לבתיהם מלאי גאווה. הם חלק מאותה מסכת מופלאה של תלמוד תורה, שחוליותיה מתחברות זו לזו בשלשלת ארוכה בת דורות.

באותה שעה ממש, שבה מתרחש מחזה מרנין זה, מתהפכים מאות אלפי יהודים אחרים על משכבם. חלקם לא טעם מעולם טעמה של תורה, חלקם האחר אינו חש שהיא רלוונטית לחייו ומעדיף להותירה, אם בכלל, ל"הם", לדתיים. הם בוודאי שאינם מבינים מה לדור ההייטק ולווייני החלל עם השור והבור, פרה האדומה, עבודה זרה ועיר הנידחת.

מציאות זו ממחישה היטב את המצב האנומלי שבו מיטלטלות זו לצד זו ספינת חיינו וספינת התורה בדורנו. מצד אחד, דומה שמעולם לא היו כל כך אנשים רבים שרואים עצמם כמי ש"תורתם אומנותם", הוגים בה יומם ולילה ועושים את "דעת התורה" לקו מנחה בכל הליכותיהם; מצד שני, לחלק גדול, גדול מאוד, מעם ישראל, התורה היא "כספר החתום", טקסט ארכאי, זר ומנוכר, שלא מעורר כל רגש שהוא.

התבוננות במעמד הר סיני, העומד במוקד חג השבועות, מגלה רעיון מרכזי אחד שחוזר לאורך כל התיאור – אווירת ה"יחד". העם כולו שותף למעמד. לא הפלפול והלהטוטנות הלמדנית עומדים במוקד, אלא הציוויים הפשוטים, האנושיים כל כך. מסר פשוט, חד, קולע. סאונד-בייטס של שתי מילים וחצי שנייה: "לא תרצח", "לא תגנוב", "לא תנאף", "לא תחמוד".

התבוננות במעמד הר סיני מגלה רעיון מרכזי אחד שחוזר לאורך כל התיאור – אווירת ה'יחד'. העם כולו שותף למעמד

אין זו חוויה סקטוריאלית, שיפה רק לבני עלייה-אליטה מובחנת, אלא תורה השייכת לרבים, על מגוון פרצופיהם, אמונותיהם ודעותיהם. לימוד תורה, כך לימדונו חז"ל, חייב להיות "מורשה קהילת יעקב". אין הוא מסור רק לחלק אחד של העם, אלא לכולו. לא "אנחנו" הטובים ו"הם" הרעים, אצלנו החוכמה ואצלם הסכלות וההוללות, לנו היושר והצדקה ולהם בושת הפנים, הפריצות והרמייה. בקבלת התורה שותף ה"עם" כולו. לא רק צדיקים וחסידים, אלא גם "בית יעקב", הנשים, ו"בני ישראל", סתם "עמך" והטף.

"ויחן שם ישראל נגד ההר", כאיש אחד בלב אחד, "ויענו כל העם יחדו… וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים". מן הסתם, אפשר שכבר אז, חשב חלק מאותו "עם" ש"זה לא בשבילו" וביקש לעשות לו חיים קלים, למנות את משה רבנו, אדון הנביאים, שיהיה ה"מתווך" בינם לבין הקב"ה: "וירא העם וינועו, ויעמדו מרחוק. ויאמרו אל משה: דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר אתנו אלקים". לכאורה, משה רבנו היה צריך לנצל הזדמנות זו ליטול לעצמו "כתר תורה" ולקנות מונופול על הנחלתה לרבים. לא כן נהג משה: "ויאמר משה אל העם: אל תיראו".

ברבות הימים (למרות שגם לגישה האליטיסטית היו לא מעט תומכים), נשתרשה התפיסה שלפיה "אין מוקדם ומאוחר בתורה". תורה אינה עוברת בירושה ואינה מסורה רק לבעלי ייחוס כזה או אחר. כדברי הרמב"ם בריש הלכות תלמוד תורה: "כתר כהונה, זכה בו אהרן. כתר מלכות – זכה בו דוד. כתר תורה – הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר 'תורה ציווה לנו משה, מורשה קהלת יעקב'. כל מי שירצה – יבוא ויטול".

לוואי ובימים קשים אלה, נדע להפוך את ה"יחד" מסיסמה הנישאת ברמה למציאות של ממש. אם כך נעשה, נוכל להיות ראויים גם לכתרה של תורה גם לכתרה של חברה יהודית.