יעקב ספוקויני
"כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" [דברים כט' יד']
שואל אברבנאל מי נתן כוח לדור המדבר, שעמדו על הר סיני, לחייב את אשר יקומו מאחריהם במה שאמרו "נעשה ונשמע ולעוברם בברית השי"ת עד שיחייבו אותם בכול דברי התורה והברית ולהעניש לזרעם?" תשובתו מחולקת לשניים: זכות וחובה.
הזכות: "עם היות שכפי הדין 'זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו' [גיטין יא:]. כיוון שזו זכות להיות בברית עם ה', התחייב אותו דור כלפי הדורות הבאים.
החובה: "וכן, אין אדם מוריש שבועה לבניו" [שבועות מז.]. רצונו לומר לחייבם בשבועה [אי אפשר, אבל] אין ספק שאם אדם קיבל הלוואה מאחר, שחייב בפרעונה הוא ובניו מעתה ועד עולם…. וידוע שה' יתברך זכה בישראל, מפני שהוציאם מכור הברזל ממצרים מבית עבדים והם ומקניהם וקניינם היו מאתו ככתוב: 'כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם' [ויקרא כה-נד'] ולפי שזכה בגופותיהם כעבדים כנענים, זכה גם בנפשותיהם, לפי שהשלימם שלמות נפשי במתן תורתו, לכן הכניסם בברית הראשונה בהוציאו אותם מארץ מצרים ולכן אמרו בעת ההכנסה בברית 'נעשה ונשמע…' כלומר, על עם ישראל מוטלת החובה למלא את חלקו בברית עם ה'.
אברבנאל מדבר כאן מניסיונו האישי וההיסטורי כי לא רק העם נושא בחובה הזו, אלא גם כל פרט ופרט. יהודי לא יכול לברוח מיהדותו. הוא מדגים מסר זה במילים חריפות: "'אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם…' [יחזקאל כ'], רמז שאף שישתדלו הם וזרעם אחריהם להיות כגויים גמורים, תמיד יקראו אותם משפחות הארצות בשם "יהודים" ו"ישראל"… יחשבו אותם ליהודים ויעלילו עליהם שהם מתייהדים בסתר, ובאש ישרפו אותם על זה". כוונתו למומרים שנשרפו באש האינקוויזיציה. הגויים לא סלחו ל"נוצרים החדשים" על השתלבותם המוצלחת בחברה.
אברבנאל צדק גם במובן ההיסטורי. אמנם היו מומרים שהצליחו כבודדים לעשות את המעבר מיהדות לנצרות ושרדו. אך כאשר מדובר היה בתופעה, הם נכשלו. כך היה בפולין בזמן הכיבוש הנאצי. מושל ה'גנרלגוברנמן' פרנק פקד על היהודים לענוד טלאי צהוב. מושל ורשה, פישר, כתב כי ההוראה חלה על פי ההגדרה הגזעית ולכן גם מומרים חייבים בכך. המומרים פנו אל הגרמנים לפטור אותם מחובה זו, אך סורבו [למעט חריגים] ואף כללו את המומרים באוכלוסייה החייבת להיכנס לגטו ורשה.
גורל דומה היה מנת חלקם של מומרים בגרמניה. הפילוסופית, ד"ר אדית [יהודית] שטיין, המירה את דתה בגיל 30, הפכה לנזירה במנזר הכרמליתי והחליפה את שמה לתרזה בנדיקטה. למרות מעמדה בכנסייה הקתולית, הנאצים החשיבוה כיהודייה. כשעלו הנאצים לשלטון פנתה שטיין במכתב לאפיפיור וביקשה שיפעל להצלת העם היהודי. למרות שבאופן רשמי עזבה את הדת היהודית, עדיין ראתה עצמה כיהודייה. סברה שהנצרות היא ענף מתקדם שצמח מהשורש היהודי. אחרי ליל הבדולח ידידיה הבריחו אותה מגרמניה למנזר כרמליתי בהולנד. שם הסתתרה כשלוש שנים עם אחותה רוזה וחברתה רות, שהתנצרה אף היא. שלושתן נעצרו בידי הנאצים במסגרת מצוד שערך הגסטאפו אחרי מומרים, הן נלקחו למחנה המוות באושוויץ בירקנאו ונרצחו, בשלהי 1942. הנוצרים התייחסו אליה כמי שהקריבה את חייה למען אמונתה הנוצרית. שנים רבות לאחר מותה, [1998] הכריז עליה האפיפיור הפולני יוחנן פאולוס השני כ'קדושה'. שטיין עצמה, לעומת זאת, אמרה לאחותה שלא התנצרה, כשיצאו מהולנד: "בואי אחותי, נלכה בעד עמנו", מתוך הבנה שגורלה נקשר בגורל העם היהודי לעולמים. כדברי אברבנאל בפרשתנו: "ומזה יתבאר כי 'ישראל, אע"פ שחטא, ישראל הוא'… ולא ייצא אחד מצאֹנוֹ ומעם מרעיתו להיות לעם אחר… כי על כל פנים ישוב אל העֵדר שממנו לוּקח הוא וזרעו"
Yaakovspok1@gmail.com
