ארץ נחלי מים

"כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר… אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּֽאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹֽשֶׁת" [ח, ז+ט]. תיאור הארץ הטובה נראה לכאורה מוגזם, שהרי אנו זוכרים את תיאורי הבצורת בתנ"ך ובימי ראשית הציונות. ואכן, הכתוב מדגיש שאסור לחשוב שזה מובן מאליו. "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה", אלא צריך לזכור שהכל בחסדי ה'. אלשיך מסביר שיש פה הבטחה שגם במקום שבו יש סלעים וטרשים – "ארץ אשר אבניה ברזל" – גם שם יצליחו לבנות, לזרוע ולקצור, ובתנאי שיקיימו את דבר ה'.

להבטחה הזו התגעגעו דורות רבים מאז גלינו מארצנו והתרחקנו מעל אדמתנו. גואלי הארץ בדורות הקודמים ביקשו להקים יישובים ליד נחלי מים, כדי שיוכלו לחרוש ולקצור ולקיים את המצוות התלויות בארץ. עוד לפני שקמה התנועה הציונית ניסו יהודים בני 'היישוב הישן', שומרי תו"מ, לבנות יישובים כאלה. ניסיונות ראשונים נעשו במחצית המאה ה-19 בידי ישראל ב"ק במירון ור' מרדכי צורף- סלומון, ליד מעיין השילוח בירושלים. הצלחתם החזיקה מעמד זמן קצר בלבד. חוסר ידע, בצורת והקשחת יד השלטון העות'מאני, היו רק חלק מהקשיים שעימם התמודדו בעוז ונאלצו לסגת. ברם, הזרעים הצמיחו שורשים. יואל משה סלומון, בנו של מרדכי, היה שותף ליוזמה חדשה ביריחו.

בשנת 1872 הציע 'השער העליון' [=הסולטן] למכירה שטח רחב ידיים באזור יריחו. קבוצת אנשים, וביניהם ר' מאיר אוירבוך [בעל 'אמרי בינה'], אספה כסף לרכישת אדמות אלה. החזון היה מרחיק ראות במיוחד: "לא רק לרכוש לנו את 4,000 הדונמים…קיווינו לרכוש לנו את רבבות אלפי הדונמים החרבים והשוממים של גבולנו עד הירדן…ומאחר שהאדמה בעצמה דשנה ופורייה מאוד ורק דורשת מים להשקותה, חשבנו שבמקום תבואה, שעבודתה מרובה וקשה, והכנסתה מועטה, נשתמש באדמה לנטיעת גנים ופרדסים… 50 דונם יספיקו לפרנס משפחה גדולה ברווח… במשך הזמן אלפי משפחות ימצאו פרנסה ברווח…", כתב ישראל ב"ק.

הם תכננו לקרוא למקום 'פתח תקווה', משלושה נימוקים: ראשית, כרגע העמק נטוש ועכור וזה הזכיר להם את הפסוק בהושע "וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה"; שנית, יריחו והעמק היו הפתח לא"י; ובנוסף, שאפו למחוק את השם הקודם עליו הייתה קללה עקב 'מעשה עכן' בימי יהושע בן נון.

הקבוצה החלה לגייס כסף מיהודים עשירים באירופה. כשנודע הדבר לסולטן, הוא חשש שמדובר בניסיון השתלטות של גורם אירופי זר וביטל את קניית האדמה. החבורה לא התייאשה. סלומון, גוטמן, ברנט, שטמפר והרב עקיבא יוסף שלזינגר [עי"ש] הקימו יחד את חברת 'מחזירי עטרה ליושנה'. ייעודה התבטא בסיסמתה "אם אין ארץ – אין ישראל בעולם". נודע להם שמצפון לירקון באזור הכפר אמלבס עומדת למכירה נחלה גדולה המתאימה לצורכיהם. הצמחייה העידה כי המקום עשיר במים והאדמה פורייה. אלא שאליה וקוץ בה – עקב ריבוי המים הייתה זו אדמת בִּיצָה ויתושי אנופלס קיננו בה. החבורה הזמינה רופא יווני מיפו לחוות דעתו. הוא השקיף על האדמה ואמר: "עמדתי ועיניי תרו ברחבי השמיים לראות ציפורים עפות, ולא ראיתי אפילו עוף אחד… אין זאת כי אם העוף, הנשמע לחושו הטבעי, שומר נפשו מהתקרב הנה… מקום אוכל את יושביו המקום הזה". למרות זאת, החליטו החברים לרכוש את האדמה. הם היו בטוחים כי בעזרת ניקוז מתאים יוכלו להתגבר על עכירות הביצה.

העכירות וההתגברות עליה שימשו עילה לקרוא גם להתיישבות הזו 'פתח תקווה'. בקיץ תרל"ח עלו על הקרקע. היבול של חורף תרל"ט עלה יפה. המתיישבים שמחו לקיים את מצוות לקט, שכחה ופאה ואף העלו מעשר שני לירושלים, שם קיימו סעודת מצווה והודיה. עי"ש הנרגש רכש 10 חלקות עבור אנשי הכולל שלו.

למרבה האכזבה, שיטפון גדול פירק את בתי החֵמַר שבנו, ומחלת המלריה גבתה קורבנות במתיישבים. הם נאלצו לנטוש זמנית את המקום. כעבור שנתיים, בסיוע תנועת 'חיבת ציון' והברון רוטשילד, עלו שוב על הקרקע, והפעם לתמיד. חלום המושבה ליד הנחל קם והיה.

Yaakovspok1@gmail.com