על השאלה "איפה היה הקב"ה בשמחת תורה?"

בשמחת תורה תחלוף שנה מפרוץ המלחמה. נתחיל את התורה מ'בראשית'. נחזור ליסודות התורה והאמונה, הגלויים והנסתרים שב'מעשה בראשית'. המלחמה עדיין בעיצומה.

מאז פרוץ המלחמה, תוך כדי שירות מילואים ובשיחות בקהילות ובמוסדות חינוך, נשאלנו פעמים רבות: "איפה הקב"ה היה בשמחת תורה?!" השאלה לא נשאלה מתוך התרסה אלא מתוך כאב גדול על האסון, על האכזריות שאינה נתפסת בשכל אנוש, על המחדל הרשלני ועל חוסר האונים. השאלה נשאלה מתוך כמיהה לפגוש את טוב ד' בעולם. מתוך ציפייה למעשי ניסים, להתערבות אלוקית חריגה שתמנע אסון מעין זה. יש מהשואלים שראו באסון ערעור תפיסת האמונה שהתעצבה אצלם. הכאב היה משותף.

שאלה זו קשורה ליסודות האמונה בהנהגה האלוקית ובהשגחתה. היא אינה שאלה חדשה. כבר עסקו בה גדולי המחשבה והאמונה הישראלית בכל הדורות. חובה להתייחס אליה גם בכלים רציונליים מבלי להתעלם מהרקע האמוציונלי. אמנם, העיסוק בשאלה זו מצריך הרחבה שלא אפשרית בבימה זו, ואיננו מתיימרים לעסוק במה שנשגב מהבינה האנושית, אולם פטור בלא כלום אי אפשר.

ראשית, צריך להרחיב את התמונה הכוללת של אירועי שמחת תורה. ביום זה אירעו גם ניסים גדולים ולא מוסברים: כוחות רדואן שלא פלשו מגבול לבנון לארץ ויכלו לגרום לטבח גדול פי כמה, אף שעל הגבול לא היו כוחות בסדר גודל שיכול היה למנוע זאת מהם. ארגונים ג'יהאדיסטיים שלא פלשו לשפלה מיהודה ושומרון, למרות שהיו להם כוונות כאלה. ההתעכבות של המחבלים ב'נובה', שמנעה מהם להתקדם ולהגיע לבסוף לאתרים אסטרטגיים, ועוד. ביקשנו לברר מדוע לגבי אלה לא עלתה השאלה "איפה היה הקב"ה?!"

כמו כן, היכן העקביות? האם כאשר אנחנו פועלים ומצליחים, אנו מייחסים את ההצלחה לקב"ה או שאנו קושרים כתרים לעצמנו? לדוגמה: הגבורה של הנחלצים לסייע בשמחת תורה, או ההצלחה הנדירה של יותר מ-95% ביירוט מאות טילים שנורו מאיראן וגרורותיה, בשבוע שלפני פסח ובערב ראש השנה, או הצלחת מבצע פיצוץ הביפרים ומכשירי הקשר, וחיסול צמרת החיזבאללה לפני כחודש, ששינו בבת אחת את פני המלחמה. האם אז עלתה התהייה: "במה זכינו שהקב"ה סייע לנו כל כך?" או שבעיקר היללנו ושיבחנו את האנשים הנפלאים שעסקו במלאכה?

מדוע את ההצלחות נוטים לייחס לאדם, אבל כשיש כישלונות נוטים להאשים את הקב"ה?! אם תוצאות הפעולות נזקפות לזכות האדם, זה צריך להיות גם כשהוא מצליח וגם כשהוא צריך לשאת באחריות על כישלונותיו. האם נכון 'להאשים' את הקב"ה על המחדל הנוראי שלנו בשמחת תורה?

האמונה היהודית היא תפיסת עולם מורכבת. בשונה מתפיסות דטרמיניסטיות הסוברות שלאדם אין בחירה חופשית, וכל מעשיו מתוכנתים מראש, סוברת היהדות ש"הַכֹּל צָפוּי, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה" (אבות ג טו). כלומר, הקב"ה אכן יודע את העתיד, אולם הוא אינו 'רוצה' למנוע מהאדם את בחירתו החופשית המוחלטת: "רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק, הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע,  הרשות בידו וכו'. ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע, וכו'" (רמב"ם תשובה ה א), גם כשמדובר על רוע ואכזריות.

עקרון הבחירה החופשית הוא אחד מיסודות האמונה: "ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצווה, שנאמר: 'ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע', וכו'" (שם שם ג). האדם 'נזר הבריאה' נברא ב'צלם אלוקים' וניתנו לו כוחות רבי עוצמה ליצור, לשנות ולבנות, ולהיות "שותף לקב"ה במעשה בראשית". זוהי המשמעות לקיומו. ללא 'בחירה חופשית' האדם הוא רובוט וסטטיסט בעולם. אינו נושא באחריות על כישלונותיו, ולא בזכויות על הצלחותיו (הרמב"ם שם בהל' ה' מתייחס למורכבות, הקב"ה יודע העתיד, אולם אינו מונע בחירה אנושית מוחלטת).

עפ"י האמונה היהודית, הקב"ה אינו מונע את הבחירה גם כאשר האדם מנסה לגרום לאסון כבד, שייפגעו ממנו אחרים, שבכלל לא באירוע. המחבלים השטניים הארורים שטבחו בנו בשמחת תורה היו בעלי בחירה חופשית! הניעו אותם שנאה יוקדת ותפיסת עולם רצחנית. האם עפ"י האמונה היהודית אנו מובטחים שבמצב כזה הקב"ה יציל אותנו מהאסון?! אמנם, אנחנו מלומדים בניסים ומאמינים ומתפללים לניסים החורגים מסדר הטבע. הקב"ה מציל אותנו פעמים רבות מסכנות שבאשמת אנשים. אולם, זהו היוצא מן הכלל, ואסור לנו לסמוך על הנס! כי "מי שסומך על הנס אין עושים לו נס" (תו"כ אמור ח). אדרבא, התורה מטילה על המאמין אחריות מלאה וחובה לעשות כל מה שניתן כדי למנוע סיכונים ופגיעות אכזריות, כאילו אין ניסים בעולם (החינוך תקמ"ו).

המורכבות האמונית גדולה ועמוקה אף יותר. הרמח"ל לימדנו עפ"י הקבלה, שההשגחה האלוקית 'מנהיגה' מהלכים לטובת העולם ולהתקדמותו, שמקבילים לבחירה האנושית, ומסתנכרנים איתם בצורות פלאיות. כאשר אויבינו בוחרים לפגוע בעם ישראל, הם לא עושים זאת ב'שליחות' של הקב"ה אלא מסיבותיהם. אולם, קיים סנכרון בין הבחירה שלהם ובין מחדלים שלנו, ובין התגובה האלוקית למעשינו. מאיתנו מתבקש להבין את כישלוננו, להתעשת, לגבות מחיר מלא מתוקפינו, לתקן את מחדלינו ולמנפם להצלחה, ואז ההשגחה האלוקית מצטרפת ומעצימה אותם עבורנו. במשך הזמן, ההשגחה האלוקית אף מובילה מהלכים שמהפכים את הרע לטוב וממנפים את הכישלונות האנושיים להצלחות, ואת המחדל לניצחון גדול ('דעת תבונות' לרמח"ל). יש צורך עוד להאריך ולהעמיק, ועוד חזון למועד.

בשמחת תורה ה'תשפ"ד היה הקב"ה היכן שהוא מאז ומעולם: מאפשר בחירה חופשית מחד גיסא, וכבמעמד הסנה עימנו בצרתנו: "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה". 'מצפה' (בלשון מושאלת) מאיתנו לשאת באחריות מלאה על ביטחוננו, למנוע סיכונים, ולא להיות רשלנים ושאננים, ו'כואב' איתנו את מחדלינו וכישלונינו, ואת כאבנו על אסוננו, ואת חילול ה' הגדול על מה שעוללו לנו אויבינו. אבל גם מרסן את אויבינו בגזרות אחרות, ומעצים כל יוזמה שלנו להפוך את הכישלון למנוף של ניצחון גדול ולשינוי המציאות הביטחונית לשנים רבות. אמן.