זהות, יחוד ויעוד, בין העמים

אחת הסוגיות שמלוות את קיומו של עם ישראל מאז עלייתו על במת ההיסטוריה, ועד ימינו אנו, היא שאלת השתלבותו כעם בתוך עמי העולם, במישור היחסים הבינלאומיים ובמישור התרבותי. עם ישראל היה תמיד מיוחד, שונה ויוצא דופן. בתקופות שונות הוא ניהל מערכות יחסים מורכבות עם עמים שונים. מורכבות זו נמשכה גם כאשר למעשה לא היה עם בעל ממלכה משל עצמו.

היחוד של עם ישראל הדתי והתרבותי שרד ונשמר לאורך אלפי שנים, באופן שאין דומה לו בהיסטוריה. בעיקר כתוצאה מההתעקשות, עד כדי מסירות נפש, לשמור על זהותו הייחודית, על תורתו ואמונתו ועל מורשתו התרבותית. 'יחוד' שנובע מ'יעוד' ייחודי – אמוני ומוסרי של עם ישראל בעולם.

לאורך השנים היו עמים ותרבויות שהשקיעו מאמצים ישירים ועקיפים כדי לגרום לו לטשטש את ייחודיותו, ולהתבולל. לעיתים אף בכח. הדבר לא עלה בידם גם כאשר הם העמידו בפניו 'ברירה' אכזרית בין התבוללות לבין מוות.

מצד אחד עם ישראל הכיר בחכמה המדעית והיישומית שמתפתחת בעמי העולם, ועל כן היו מברכים ברכה מיוחדת כשראו חכם מחכמי העולם: "ברוך… שנתן מחכמתו לבשר ודם" (ברכות נח א). הרמב"ם אף הדגיש שהוא מביא גם: "ומדברי הפילוסופים גם כן, ומחיבורי הרבה בני אדם. ושמע האמת ממי שאמרה" (רמב"ם 'שמונה פרקים'). אולם תמיד היתה אבחנה בין חכמה ומדע לבין 'תורה', מוסר ואורח חיים שאין ללמוד אותם מאחרים: "אם יאמר לך אדם: יש חכמה בגוים – תאמן… יש תורה בגוים – אל תאמן וכו'" (איכ"ר ב יג).

הכותרת שלנו: 'יחוד ויעוד' היא משם ספרו של בן גוריון. אחד הנושאים שהרבה לעסוק בהם, בחינוך לשמירת הייחוד והזיקה בין ה'יחוד' ל'יעוד': "אין עוד דוגמה בהיסטוריה לעם שגורש מאדמתו, נתפזר בין העמים, ואף-על-פי-כן הצליח לקיים יחודו ועצמאותו משך אלפים בשנה. נטוע בנו כוח מוסרי עליון, שלא נמצא בקרב הרבה עמים, וכוח זה הביאנו עד הלום… אולם כל החליפות והתמורות בחומר וברוח בתנאים מדיניים וחברתיים שנתרחשו במשך אלפי שנות קיומנו, לא עקרו ולא ערערו הכוח החיוני המופלא שקיים עמנו בכל תהפוכות הזמן ולא שמו לאַל ייחודו הלאומי, וכו'. צפון באומה זו וויטאמין נפלא השומר על קיומה ועצמאותה ונותן לה כוח ללא-חת לעמוד בפני כל השפעות זרות הסותרות מהותה הלאומית והמוסרית… הקו המנחה בחינוכו של הצבא, הנוער והעם הוא ייחודנו הלאומי, גם מבחינה מדינית וכלכלית וגם מבחינה מוסרית ורעיונית. הייחוד הלאומי הוא מטרה ואמצעי כאחד. וכו'" (בן גוריון 'נצח ישראל'). זוהי אמירה חשובה, במיוחד בימים אלה, בהם יש נטייה פרוגרסיבית לטשטוש כל זהות: לאומית, תרבותית, דתית ומגדרית. המכנה אותם 'גזענות'.

בשירת האזינו מוזכר תהליך ההפרדה בין העמים, הארצות והתרבויות: "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם, יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי חֵלֶק ד' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" (דברים לב ז). "כך נתפצלה משפחת האדם האחידה במקורה – שהרי כולם צאצאים של אדם – ונפרדה לעמים רבים השונים זה מזה בסגולות אופיים, וכל אחד מהם וכו'. מייצג צד מיוחד של אופי האדם" (רש"ר הירש שם). לא מדובר על תהליך אקראי: "העמים השונים אינם גרגרי חול מפוזרים ללא קשר, אלא חלקים של אורגניזם א-לוהי אחד ואחדותי. כולם גוונים של צלם א-לוהים שבאדם" (מרן הרצי"ה קוק זצ"ל, האזינו). לעם ישראל יש מקום ייחודי במערך הזה.

חג הסוכות מבטא את המורכבות שבין ישראל לעמים. עפ"י הרמח"ל סוכות ענני הכבוד במדבר נועדו לייחד ולבדל את עם ישראל ביציאתו ממצרים ('דרך ד" ח"ד ח). בימות החג מובאים למקדש שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם (סוכה נה ב), והם מתמעטים והולכים (שבת כא ב). ואילו בשמיני עצרת רק פר אחד, כנגד ייחודיותו של עם ישראל ולבדיותו (סוכה שם). ארבעת המינים הם כנגד ארבעת הסוגים שבעם ישראל שצריך לאוגדם ולחזק את האחדות והזהות העצמית: "אמר הקב"ה: יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו" (ויק"ר ל יב).

(האזינו תשפ"ג)