ההורים שלא רוצים לשלוח את ילדיהם לבית הספר

סדרת חינוך – זרמי החינוך ששוברים את כל המוסכמות. הם לא מאמינים בבגרויות, אבל חלקם ניגשים אליהן, הם מלאי ביקורת על שיטת הלימודית הקונבנציונלית והמיושנת, אבל חלקם מוכרים על ידי משרד החינוך, והם שמים במרכז את הילד. סדרת כתבות על זרמי החינוך האלטרנטיבי, המשנים, כל אחד בדרכו, את כל מה שחשבנו על למידה בבית ספר. והפעם – החינוך הביתי

חינוך ביתי – אחרי שנת קורונה המושג הזה מאיים עלי אפילו יותר… מה גורם להורים לבחור בחינוך הביתי? להישאר בקן המשפחתי לאורך כל היום, ללמד את ילדיהם בעצמם, לסטות מהדרך המוכרת שכמעט כולם צועדים בה – שלום כיתה א'?

בישראל מדובר בתופעה יחסית חדשה, הקיימת כ-30 שנה. מספר הבוחרים בחינוך ביתי כמעט מכפיל את עצמו בכל שנה. "זו הופכת להיות אופציה יותר ויותר אפשרית ולגיטימית", אומרת ד״ר ענבל כהן מידן, אמא בחינוך ביתי המלווה משפחות בחינוך ביתי וחוקרת את החינוך הביתי בארץ. ועדיין, מדובר באחוזים מאוד קטנים מסך הילדים שנמצאים במערכת החינוך – עשירית האחוז. נוסף להם, יש לא מעט ילדים בחינוך הביתי שנמצאים מתחת לרדאר של משרד החינוך.

על פי חוק לימוד חובה, ילדים מגיל 3 ועד כיתה י"ב מחויבים לפקוד את מערכת החינוך באופן סדיר. משפחה שמבקשת שלא לשלוח את הילדים למערכת החינוך צריכה לקבל פטור, ולחדש אותו מדי שנה או שנתיים, באופן הבא: ההורים פונים בעצמם למשרד החינוך או ממתינים להתראה מהמשרד, בהתאם לדרישה של הרשות המקומית שלהם – חלק מהרשויות המקומיות יבקשו אישור פורמלי לחינוך ביתי כשהילד מגיע לגיל 3, וחלקן מגיל 5. ההורים צריכים למלא מספר טפסים בפורטל משרד החינוך, שיעידו על תפיסת העולם ועל מה שהילד עושה במשך היום בחינוך הבית. משרד החינוך יישלח לבית מפקח, ולעתים גם קצין ביקור סדיר כדי להתרשם מהמשפחה, ואז יינתן הפטור למשך שנה או שנתיים.

מבחינת מערכת החינוך ילדים בחינוך הביתי מחויבים ל-55% ממקצועות הליבה שנמצאים במערכת. מצד שני, אין פיקוח משמעותי על מה הילד יודע או לא, כי אסור לבחון ילדים בחינוך ביתי, הם לא צריכים לעמוד בחוקים נוקשים או תוצרים, והמשפחה צריכה לדווח בעצמה ולהראות תוצרים שמעידים על איזו שהיא למידה.

ד"ר כהן מידן: "בחינוך הביתי כל משפחה בוחרת בינה לבין עצמה מה הילד ילמד, איך ומתי. יש ילדים שלא היו יום אחד בבית ספר, והצטרפו בגיל 15 לתואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה או הצטרפו לפרויקט בגרויות. כל ילד עם המסלול המאוד מסוים שלו עם המשפחה המסוימת שלו. יש משפחות שמחברות את זה באופן פרקטי למה שהילד רוצה בחיים ויש משפחות שמכוונות לכך שהילד ידע פחות או יותר מה שילדים אחרים בני גילו לומדים, אבל הספקטרום רחב וכל משפחה מנהלת את זה אחרת לגמרי – עד כדי חינוך חופשי לגמרי, שם אין למידה דידקטית בכלל. כל אחד עושה מה שנכון למסלול הפרטי שלו".

לא לכולנו יש את הידע ללמד את כל המקצועות בכל טווח הגילאים. איך עושים את זה?

"יש הורים שיש להם את זה, הם קונים בכל שנה את החוברות שלומדים בבית הספר ולומדים אותן עם הילדים. כשהילדים גדלים זה מסתבך. אז יש הורים שיש להם ידע או גישה בתחום מסוים, ויש גם מורים פרטיים ותוכנות לימוד נהדרות. דווקא השנה האחרונה לימדה אותנו שיש המון אופציות ללמוד היום, זה לא בשמיים. הורה בחינוך ביתי לא צריך להיות מורה", טוענת ד"ר כהן מידן.

הורים שמאמינים בזה שמערכת החינוך לא טובה לילד בסוף ימצאו מערכת חינוך שתהיה טובה לו. אתה לא יכול לבחור בחינוך ביתי רק כי זה טוב לילד, אחרת זה לא יעבוד

8 בדירה אחת

כשבת שבע טולדנו למדה באוניברסיטה, נולד בנה הבכור. היא החליטה לעזוב את הלימודים ועברה ללמוד באוניברסיטה הפתוחה. ומאז ועד היום – 13.5 שנים אחרי, הוא עדיין איתה בבית…

"אחיי ואני היינו עד גיל 3 בבית אז זה היה לי טבעי שהוא יהיה איתי בבית עד גיל 3. אבל, כשהוא היה בן 3 פשוט לא היה לי חשק לשלוח אותו לגן… החלטתי להמשיך עוד שנה בבית, ולאט לאט ראיתי שזה טוב לנו. והאמת, כשאני הייתי ילדה לא היה לי טוב בבית הספר. הייתי מהילדים היותר מדי חכמים, ודיברתי על זה שאת הילדים שלי אני לא אגדל ככה, וכבר אז האמנתי שעדיף לילד ללמוד במסגרת אישית כדי שהוא יוכל להתקדם בקצב שלו", בת שבע נזכרת.

היום, במשפחת טולדנו חובקים שישה ילדים בגילאים שונים: 13.5, 12, 10, 8, 5 ושנתיים, כולם בחינוך ביתי.

"יש בזה רוגע שמתאים מאוד לקצב שלנו בתור משפחה. אני רואה חברות שנמצאות במרוץ; לקום בבוקר, לשלוח את הילדים למסגרות, הסעות, לנסוע לעבודה, לאסוף אותם, שיעורי בית, מבחנים – מבחינתי זה מוסיף המון לחץ בחיים שלא טוב לי ולילדים. לנו רגוע וטוב בבית. אני מאמינה בחינוך ביתי מכל הבחינות, גם מבחינה לימודית- ילד יכול להתקדם בקצב שלו במה שמעניין אותו, וגם מבחינה רגשית- אנחנו איתם ויכולים לתת מענה, לא כמו שהילד בבית ספר והוא רחוק לנו ואנחנו לא יודעים מה קורה איתו יום שלם", היא סבורה.

במשפחת טולדנו סדר היום אינו כולל לימודים בתכנית סדורה, אלא זורם עם הדברים שמעניינים את הילדים.

"אני רואה את התפקיד שלנו בלאפשר ולהנגיש לילדים את הלימוד, אבל זו לא האחריות שלי לסדר להם את זה בזמנים ולהגיד להם מתי לומדים או להכריח אותם ללמוד", אומרת בת שבע. "כשהם גדלים זה כן יותר מסודר, הם כן יודעים מה ילדים בגיל שלהם צריכים לדעת, אבל זו לא תכנית של מערכת ומבחנים, והלוואי שגם בתי ספר היו מאמצים את הגישה הזאת כי זה מדהים לראות שילדים לומדים ככה – אין את כל הבזבוז הרגשי הזה על להכריח אותם ללמוד משהו שהם לא רוצים. הם פשוט לומדים כשהם רוצים את זה וכשהמוח שלהם בשל ללמוד את זה".

יוצאי הדופן הם לימודי הקודש שהם ערך שחשוב להורים שילווה במבוגר מלמד; בכל בוקר הילדים קוראים פרשת שבוע עם בת שבע, האב לומד תורה עם הגדולים, ואחד מהבנים אף הולך בכל יום לשיעור דף יומי.

 

אין את הבזבוז הרגשי הזה של להכריח אותם ללמוד משהו שהם לא רוצים. הם פשוט לומדים כשהם רוצים את זה וכשהמוח שלהם בשל ללמוד את זה

לא מתאים לכולם

החינוך הביתי לא מתאים לכל ילד, ובטח שלא לכל בית. הבת הבכורה של ד"ר כהן מידן לא הסתדרה בחינוך הביתי ונכנסה לבסוף למערכת החינוך. היא מספרת: "הורה צריך להיות מחובר וקשוב ולעשות שינויים והתאמות גם בתוך הבית. כרגע החינוך הביתי זה מה שטוב לנו, בלי מחויבות להמשך. וזה לא מתאים לכל ילד בתוך כל קונסטלציה – זה תלוי במיקום המשפחה, באישיות של הילד ושל ההורה ובתנאים שההורים יכולים לספק, לפעמים זה יכול לעבוד ולפעמים לא".

ד"ר כהן מידן מתארת, למרבה ההפתעה – שהיא לא הצליחה בתור תלמידה בבית הספר. "הרגשתי שזה סוגר עלי, הרגשתי כפיה, הרגשתי שאני לא לומדת בדרך שמתאימה לי, אז עם הילדים שלי אני מתנהלת שונה מול כל ילד – יש לי ילדה שמאוד חשוב לה הסדר והלימודים והיא מאוד משתפת פעולה ואיתה יותר קל לי ללמד קרוב למה שאני מכירה על איך לומדים, ולעומת זאת יש לי ילד שלא מסתדר עם הלמידה הדידקטית. הוא יודע לא פחות מבני גילו אבל הדרך בה הוא רוכש את הידע היא שונה. אני צריכה להיות יותר יצירתית וגם יותר להאמין בו ולשחרר- אם הוא בן 9 והוא לא שולט לגמרי ברוח הכפל זה בסדר כי הוא יודע דברים אחרים בחשבון, למשל".

גם הבן הבכור של בת שבע מתעתד לעזוב את החינוך הביתי בשנה הקרובה. למרות שהוא לומד תורה עם אביו והולך לעתים לשיעורים ביישוב, אין לו מספיק אפשרויות להעמיק את לימוד התורה כפי שהיה רוצה. בשנה הבאה הוא יתחיל כיתה ט' בישיבה פנימייתית. "אני רואה כמה הוא מגיע בשל ומוכן לזה וממש רוצה את זה. הרב העביר שיעור שאחריו היה מבחן כניסה לישיבה. לשאר הילדים זה היה עונש, הם הקשיבו רק בשביל המבחן, אבל הוא כל כך נהנה מהשיעור עצמו! אני שמחה בשבילו, אבל לנו זה מאוד קשה. הוא ממש יחסר לנו בבית", משתפת בת שבע.

הוא צריך להגיע לישיבה ברמה לימודית מסוימת?

"כן", בת שבע משיבה. "במתמטיקה, למשל, ההבנה שלו ממש גבוהה אבל חסרה לו הטכניקה של איך עושים את זה. הוא לא יודע לפתור בצורה המקובלת".

יכול להיות שבאיזה שהוא שלב כל הילדים יעברו למערכת החינוך?

"נראה. כל ילד מה שטוב לו ומתאים לו. אם הם מגיעים אחרי גיל 12 לפחות והם בשלים ומוכנים לזה וזה לא מתוך לחץ חברתי או רצון לעשות מה שכולם עושים, אלא ממקום של רצון אמתי – אז זה יקרה. ובכל מקרה ממש לא חשוב לי שהם ייגשו לבגרויות וילמדו תואר, אני לא רואה בזה ערך".

קשה למצוא חברים

וכך, גם לגבי ההיבט החברתי – כל ילד והצרכים שלו. בסוף, מדובר בילדים שנמצאים יום יום, 24/7 עם הוריהם – ומרבית הזמן גם עם הורה אחד, בזמן שבני גילם נמצאים ביקום מקביל בכיתות של 30 ילדים לפחות. בחינוך הביתי ההורים צריכים לעמול קשה על למצוא לילדים חברים – יש חברים בחוגים ויש חברים מהשכונה ומהקהילה של החינוך הביתי, אבל העניין החברתי הוא אישיו שאינו זמין לילד המתחנך בחינוך הביתי.

"אפשר לראות אצל כל ילד צרכים חברתיים אחרים לגמרי – יש ילדים סולידיים שמתאים להם חבר – שניים, ויש ילדים שזקוקים לחבר'ה. בחינוך ביתי זו עבודה של האמא למצוא ולייצר את זה", אומרת ד"ר כהן מידן ומשתפת. "זה נורא כיף כשיש חברים מהקהילה ומהשכונה אבל לא קל לייצר את זה. גם כשהם מצטרפים לתנועת הנוער כשהם גדלים הם בסוף חריגים ומוזרים שם, כי הם מגיעים ממציאות אחרת. הם צריכים כל הזמן להתנצל ולהסביר את החריגות שלהם, ולא תמיד נוח להם להיות במקומות האלה.

"להתחבר עם משפחות מהיישוב שהן לא בחינוך ביתי זה לא פשוט בכלל – יש להן את הקליקה שלהן, הילדים נמצאים ביחד בבית ספר, ולא תמיד להורים נוח שלילד שלהם יהיה חבר בחינוך ביתי – זה מעלה המון שאלות אצל הילד. זה עדיין נחשב מאוד מוזר – מחפשים מה לא בסדר אצל הילד ואצל האמא. ילד אחד אמר לבן שלי – 'אבא שלי אמר שאתה תהיה מנקה רחובות'. יש הורים שלא רוצים את ההתמודדות הזו – להסביר לילד שלהם למה החבר שלהם קיבל פטור מבית ספר והוא לא".

 

זה נורא כיף כשיש לילדים מהחינוך הביתי חברים מהקהילה ומהשכונה אבל לא קל לייצר את זה. גם כשהם מצטרפים לתנועת הנוער הם בסוף חריגים ומוזרים שם, כי הם מגיעים ממציאות אחרת

במשפחת טולדנו המצב קצת יותר פשוט. הם גרים ביישוב קהילתי דתי, בו יש עוד מספר משפחות בחינוך הביתי, ולילדים יותר קל למצוא כך חברים. "אני רואה שהילדים שלי ממש מפתחים אישיות חזקה שעוזרת להם להתחבר לילדים, והם מוצאים כל אחד את החברים שלו. אין להם את ההכרח להיות במשך יום שלם עם 30 חברים. הם מכירים ילדים אחרים בתנועת נוער, חוגים. אנחנו גם הולכים למפגשים ארציים של משפחות בחינוך ביתי, גם בשביל החברה וגם כדי שהם ידעו שהם לא לבד בזה ולא ירגישו מוזרים", מתארת בת שבע.

בסביבות גיל ההתבגרות ההיבט החברתי גורם לתנועה של לא מעט ילדים שנשרו מהחינוך הביתי לטובת מערכת החינוך, כשההיצע של ילדים אחרים בגילם בחינוך הביתי הולך ומצטמצם כשמאידך, הצורך שלהם בחברה הולך וגדל.

האם מתקשה להיפרד

אז למה חינוך ביתי? הייתי בטוחה שמדובר בתורה שלמה על טובת הילד, אבל לפי ד"ר כהן מידן, שעשתה עבודת דוקטורט בדיוק על זה – זה ממש לא הסיפור…

"נמצא שאמהות בוחרות בחינוך ביתי מתוך מוטיבציה עמוקה ופנימית; מבחינתן לשלוח את הילד למערכת ולשאת את הפרידה השגרתית – זה בלתי אפשרי. כדי לצלוח ולשרוד את החינוך הביתי שהוא מאוד מורכב ומאוד לא פשוט והוא גובה מחירים לא קלים – זה חייב לבוא מתוך מקום עמוק מבפנים. הן באמת רוצות את זה ככה ולא מסוגלות אחרת. תחושה פנימית של 'לא רק שאני לא מסוגלת להפרד מהילד, אלא שאני רוצה לחיות לצידו – אני ילדתי אותו ואני רוצה לגדל אותו, אני לא רוצה שמישהו אחר יגדל אותו, אני רוצה את המשפחה קרוב אלי'. מהמקום הזה".

זה לא בגלל המערכת החינוכית?

"זה לא היה שורד את זה. הורים שמאמינים בזה שמערכת החינוך לא טובה לילד בסוף ימצאו מערכת חינוך שתהיה טובה לו. אתה לא יכול לבחור בחינוך ביתי רק כי זה טוב לילד, אחרת זה לא יעבוד, כי יש פה התגייסות ומחיר שהאמא משלמת שהוא לא פשוט. חינוך ביתי זה לא פשוט, יש רגעים לא קלים, זה 24/7, זה סזיפי מאוד. בגלל זה זה חייב לבוא מתוך תחושה חזקה שזה מה שאני רוצה לעשות".

והקורונה? האם היא באמת סיפקה לנו הצצה לעולם של החינוך הביתי? לא ממש. הרבה מההורים היו צריכים לעבוד במקביל לתזמוני הזום של הילדים, מבלי שהבית היה מותאם ללמידה מהבית, שלא לדבר על מד ההכלה והסבלנות שלא כייל את עצמו למצב חינוך ביתי.

ד"ר כהן מידן:  "בתקופת משבר הקורונה הייתה חשיפה לחינוך הביתי אבל לא חשיפה נכונה – כי ההורים היו עם הילדים לא מתוך בחירה, אלא מתוך הכרח ובמציאות לוחצת. זה עשה שירות לא כל כך טוב, ואני לא חושבת שלאחר מכן הרבה בחרו בחינוך ביתי. זו הייתה מציאות כל כך חריגה לכולם, שלא נתנה הצצה אמתית, לכאן ולכאן. לדעתי זה לא ישנה את המספרים, אבל עוד מעט נדע…", היא סבורה.