משפחת לוחמים

בתוך שלושה חודשים איבדה רבקה גובר את שני בניה, אפרים וצבי, בקרבות מלחמת העצמאות. סיפור נפילתם של שני האחים ריגש מאוד את ראש הממשלה דוד בן-גוריון, והוא העניק לה את התואר "אם הבנים", כינוי שליווה אותה כל ימי חייה, והיא הייתה לאחד המיתוסים של מלחמת העצמאות כסמל של גבורה, הקרבה ואמונה במאבק להקמת מדינת ישראל על אף יגונה הכבד.
משפחת "אימהות הבנים" התרחבה עוד ועוד ב-76 שנות קיומה ומלחמותיה של המדינה. השנה האחרונה, שנת המלחמה האכזרית על קיומנו, שניתכה עלינו בשמחת תורה, ידעה גילויים של גבורה, הקרבה ואמונה, ואיתן התרחבות משפחת השכול בממדים שלא נודעו כמותם מאז מלחמת יום הכיפורים.
אי אפשר שלא לראות בשנה זו ביורם וכרמית אטינגר את "אב ואם הבנים, סב וסבתת הנכדים". יורם היה מורה נערץ לחינוך גופני בישיבת 'בני עקיבא' בנחלים במשך עשרות שנים. יעידו על כך אלפי תלמידים הנטועים בכל רחבי המדינה ובכל מרחבי החברה הישראלית. החיוך השקט והצנוע של יורם מסתיר אנושיות צרופה, טוב לב והרבה הרבה חסד ותרומה לחברה. את שעותיו הפנויות הקדיש להתנדבות במגן דוד אדום. יורם והאמבולנס שלו, יורם הנזעק לכל קריאה לעזרה, המתרוצץ עם האלונקה לכל מקום שיידרש, היו לחלק בלתי נפרד מהנוף הפתח-תקוואי. באותן שנים הייתה כרמית מחנכת בבית הספר הממלכתי דתי בכפר גנים "יבנה".

לפני 22 שנים פקד את יורם וכרמית השכול הראשון. רחלי בתם נישאה ליוסף טוויטו, ששודך לה על ידי אחיה אחיעד, חברו לישיבה ולשירות הצבאי בחטיבת "גבעתי". יוסף היה בעל אישיות יוצאת דופן, איש חסד, ישר, עוסק בתורה, בחקלאות ובחינוך. באיתמר, בו התגוררו, היה מפקד כיתת הכוננות. בי"א בתמוז תשס"ב חדר מחבל לבית משפחת שבו באיתמר ורצח את האם ושלושה מילדיה. לשמע קול היריות חש יוסף לבית, חתר למגע ופתח באש לעבר המחבל בקומה השנייה. בחילופי האש נפגע בראשו ונהרג. על פועלו העניק לו מפקד אוגדת איו"ש, תת-אלוף יצחק גרשון, תעודת הערכה ובה נאמר: "הפגין דבקות במשימה תוך חירוף נפש, אומץ לב ומסירות אין קץ להגנת היישוב". בפועלו הציל יוסף שני ילדים נוספים שהיו באותה שעה בבית, ואף נפצעו.
יוסף הותיר בנפילתו את רחלי אלמנתו וחמישה ילדים יתומים, שהם גם חמישה נכדים יתומים ליורם וכרמית.

המפגש של יורם וכרמית עם השכול לא הסתיים עם נפילת יוסף. אחיעד בנם היה איש של חלומות וחזון, שאף זכה להגשימם כשהקים במו ידיו בשכונת נווה שאנן בדרום תל אביב את ישיבת ההסדר "עוז ואמונה" ועמד בראשה. כדי לעמוד על עוצמת חלומותיו ראוי לקרוא את שכתב באתר הישיבה: "הישיבה ממוקמת בלב ליבה של השכונה החבולה ופועלת דווקא שם, במטרה לחזק ולשקם את השכונה ואת תושביה היהודים, להזרים דם חדש בעורקיה ולהשיב לה את הצביון היהודי הרוחני. הישיבה מפעילה פעילויות בנושאי יהדות לרווחת תושבי השכונה… ישיבה שחרטה על דגלה את החלוציות האמיתית והציונות בת ימינו. מעבר ללימוד הייחודי שמאפיין את הישיבה בהקפת המושגים ההלכתיים, תלמידיה מחוברים לארץ, לאנשים, לכל המגזרים ולכל העדות ומשלבים אותם עם הרבה אהבה בכותלי הישיבה".

ביום ראשון בבוקר, י' באדר ב' תשע"ט, 17 שנה אחרי נפילתו של יוסף, רצח מחבל בצומת אריאל חייל ששמר במקום. המחבל לקח את נשקו של החייל, עלה אל הכיכר שבמרכז הצומת ופתח באש לעבר מכוניות נוסעות. אחיעד, שהיה בדרכו לישיבה בתל אביב וכבר עבר את הצומת, שמע את קולות הירי, שב אל המקום ופתח בירי מאקדחו אל המחבל, כשבכך הציל חיי אנשים רבים שהיו בצומת. חלקם אף העידו כי המחבל כיוון את נשקו לעברם, כשלפתע הופיע אחיעד וקטע את הירי לעברם. אחיעד נפצע מירי המחבל באורח אנוש והועבר לבית חולים "בילינסון", אך שם נפטר למחרת, בי"א באדר ב' תשע"ט. על מעשה גבורתו העניקה לו משטרת ישראל את עיטור האומץ האזרחי. בנפילתו הותיר אחיעד את תמר אלמנתו ו-12 ילדים יתומים, ואת הוריו יורם וכרמית עם 17 נכדים יתומים.

יורם יושב לידי בבית הכנסת. לאורך כל השנה האחרונה סיפר לי מדי יום בגאווה בלתי מוסתרת על נכדו הראל, בנו של אחיעד, קצין בסיירת "אגוז", על חוויותיו של הראל בקורס הקצינים, על שסיים את קורס הקצינים ועל כניסתו לדרום לבנון, והנה בערב ראש השנה האחרון ניחת השכול על יורם וכרמית בפעם השלישית – הראל נפל בדרום לבנון.
בהספידו את הראל אמר מפקד אגוז: "אנו עומדים כאן היום המומים, מתקשים להשלים עם האובדן הכבד. הראל נלחם בקרב גיבורים בדרום לבנון והגן על המולדת, על חייליו ועל חבריו בגופו. הראל, הצטרפת לאביך שהסתער גם הוא על מחבלים לפני חמש שנים וחצי, לא רחוק מכאן. כששמעת שיש אירוע של לחימה בקשר, חתרת למגע והובלת בראש את אנשיך. כשהבנת שיש סכנה לחבריך לנשק, הגעת אליי ואמרת לי: 'אני יוצא לאיגוף, להשמיד את המחבלים ולהציל את החברים'. לא היססת לרגע, לחמת כגיבור, סיכנת את חייך מתוך רעות אמיתית ומסירות להגנה על המולדת. באיגוף שברת את מערך המחבלים ומנעת מהם הישגים ונפגעים נוספים. נמשיך את דרכך המהווה השראה לכולנו".
יוסף, אחיעד והראל הם חוליות בשרשרת הגבורה של משפחת אטינגר. יורם וכרמית, הנמנים עם הקהילה הציונית הדתית בכפר גנים, הם זוג שקט וצנוע שהעמיד משפחת לוחמים, משפחת גיבורים, ועתה הזוג נושא בענווה ובגבורה את יגונו ללא שמץ של כעס או טרוניה, לא כלפי שמיים ולא כלפי אדם.
יורם וכרמית הם "אב ואם הבנים", הם "סב וסבתת הנכדים". הם סמל הגבורה, ההקרבה והאמונה של אירועי הדור.