שוהם כואבת: ארבעת החברים משוהם שגדלו יחד ונהרגו במלחמה

ארבעתם גרו בשוהם, למדו באותו הגן ועברו יחד את בית הספר – וארבעתם נהרגו במלחמה, שלושה מהם באותו החודש: הוריהם וחבריהם של אור ברנדס, עמית בונצל, ליאל חיו ואיתי גיאת, מספרים על התכונות שאפיינו אותם, איך נפלו בקרב, ועל התוכניות שלהם לעתיד – שהתנפצו.

"יש סיפור שאני תמיד מספרת אותו שממחיש איזו רגישות גבוהה הייתה לעמית", משתפת נועה בונצל, אמו של סמ"ר עמית בונצל ז"ל, לוחם וסמל מחלקה בסיירת צנחנים שבחטיבת הצנחנים. "ביום שישי אחד, כשעמית היה בן 8, ירדה עליי עצבות אחרי הדלקת הנרות והייתי מכונסת בתוך עצמי. עמית עמד לידי ואמר לי בחיוך: 'אמא, עוד מעט תהיה לך הפתעה'. לא ידעתי למה הוא מתכוון, ונתתי לו נשיקת 'שבת שלום' לפי שהלך לבית הכנסת. אחרי התפילה באה אליי חברה ואמרה לי שעמית פניה אליה ואמר לה שהוא שאני עצובה, וביקש ממנה לבוא אליי ולשמח אותי. מגיל קטן ראה עמית את נפש האדם והיה רגיש לאחר. הוא היה חניך פעיל בבני עקיבא, התנדב ב'קו לחיים', ובשבתות נסע עם העמותה למקומות שונים כדי לתת אוויר להורים של הילדים. הוא היה חוזר הביתה בחיוך".

כבר בגיל 16 עמית החליט שהוא רוצה להגיע לסיירת מטכ"ל. הוא נרשם לחוג שמכשיר לגיבושים ולימי סיירות, והתחיל להיות פעיל מאוד בנושא. נועה מספרת שהיה חוזר שמח מיום גשום בחוץ, מלכלך את הבית בבוץ ושמח, כי ככה יהיה בצבא. חרף כל המאמצים שלו, בסוף עמית לא התקבל לסיירת מטכ"ל, ואמו חששה שזה ימוטט אותו. אבל עמית, בדרך שאופיינית לו כל כך, אמר שהכל לטובה והאמין שיגיע לאן שצריך להגיע. לבסוף, הוא שובץ בסיירת צנחנים.

"בימים הראשונים שלו בצבא, המפקד שלו דיבר עם כל חייל. עמית אמר לו: 'אני הולך לשבת בכיסא שלך בעוד כמה שנים'. מתוך אומץ, ביטחון ואמונה בחלום שבער בו, הוא לקח את זה ברצינות להגיע לקורס מ"פ. הוא היה מאושר בצבא, ראה עצמו הולך ומתקדם בצבא. בחדר שלו יש סטיקר 'הרבה אנשים אומרים שהם רוצים להצליח, אבל לא כולם מוכנים לשלם את המחיר כדי להצליח'. כל מסלול החיים שלו היה לפי המשפט הזה, הוא לא ויתר אף פעם. גם היה לו כוח נתינה לזולת, לא ראה רק את עצמו. החיילים בצוות עשו מסלול מסכם, ארבעה חודשים אחרונים הכי קשים לקראת קבלת הסיכה. עמית דאג לכל מי שהיה סביבו, רץ את העלייה ודחף את כולם למעלה כשכולם עייפים, לקח את המימיות ומילא לכולם מים. גם במהלך הצבא היה מתנדב בימי שישי בבית חולים". עמית נהרג בתקרית בשכונת סג'עייה בעזה בכ"ג בכסלו ה'תשפ"ד (06.12.2023), בן 22 בנופלו.

ספרי על התחושות לאבד ארבעה בחורים טובים משוהם, ביניהם בנך.

"אנחנו לא יודעים סדרי עולם ולמה דווקא הם. תחושה קשה שארבעה בחורים מתוך קהילת שוהם, קהילה קטנה, הלכו. ארבעה ילדים מאותה קהילה דתית שנהרגו, מאותו מחזור, לא נתפס. אותם ילדים שלמדו יחד באותו גן, קהילה שלמה אבלה".

מפולת לבנים שלא נגמרת

"בשעה 02:00 היינו בבית של ההורים שלי כשקיבלנו את הטלפון. אשתי העירה אותי ואמרתי לה: 'רק תגידי לי שהוא פצוע'. דרך העיניים שלה הבנתי שלא", מספר שקד מושייב, בן 23 מטירת יהודה, על רגע הבשורה על מותו של חברו, סרן ליאל חיו, מפקד מחלקה בגדוד 51 שבחטיבת גולני. "מייד נסענו לבית הוריו. הרגשתי שחרב עליי עולמי – החבר הכי טוב שלי מגיל שנתיים, איננו. בהתחלה סירבתי להאמין, אך ככל שהזמן עובר אני מעכל את זה יותר, אך הכאב יותר מתעצם".

מחלקתו של ליאל הייתה הכוח הראשון של טיהור בתים. הם היו בעשייה תמידית, ובקרב האחרון הוא הלך לבצע את המשימה חדור מטרה ומלא באומץ ובנחישות. כשהרגיש שיש סכנה, אמר לנגביסט "אני נכנס ראשון", ואז הכוח נתקל במחבלים והוא נהרג. במעשה זה הגן ליאל על החיילים שלו. הוא נפל בכ"ט בכסלו התשפ"ד (12 בדצמבר 2023), בן 22 היה במותו.

"בשבילי ליאל היה כמו אח שאף פעם לא היה לי, שנינו גדלנו רק עם אחיות לצידנו", מסביר שקד. "לא היה ניתן להפריד בינינו, ואין דרך שלא עברנו יחד עד הצבא. תמיד אמרתי שלא קיים האדם שלא אוהב את ליאל. חבר עם לב זהב, תמיד שם את כולם לפניו, הראשון לעזור ולסייע. כל דבר שליאל התעסק בו מגיל קטן הוא עשה על הצד הטוב ביותר, בלי לעגל פינות. אין חייל שלא העריץ את ליאל, הוא ידע לתת את היחס המיוחד עבור כל חייל ולהיות שם בשבילו. כמות התוכניות המשותפות שתכננו לאחר שירותו הצבאי היא רבה, אני מרגיש תחושת פספוס ענקית. בערב חג ראש השנה קיבלנו את הבשורה שגם איתי גיאת נפל בקרב בלבנון. כאן כבר לא הבנתי מה קורה, כמו מפולת אבנים שלא נגמרת. איך זה הגיוני?", הוא אומר בכאב.

איש של שלום

"אור היה איש של אנשים, תמיד עזר לכולם", מתאר מיקי ברנדס, אביו של רס"ר (במיל') אור ברנדס. "במהלך הלימודים לתואר הוא התנדב עם ילדים עם תסמונת דאון ועם אנשים עם מוגבלויות. איש של ספר ורציני מצד אחד, ומצד שני מלא רוח ושמחה. הוא ידע לראות את הנפש של כל אדם, דאג מבחינה חברתית לחייל שהיה לו אתגר בתחום החברתי, שיהיה לו עם מי להיות. היה גם היה מדריך מוערך בבני עקיבא. החניכים אמרו שבלעדיו הם לא היו מגיעים לאיפה שהם נמצאים היום. כשמו כן הוא, היה מפיץ אור בכל מקום שהלך. גם במשפחה עזר ודאג לכולם, בשבת האחרונה שיצא הוא הלך לראות את סבתא שלו למרות שלא הספיק לעבור בבית. אור היה צמחוני, ותמיד העריך שמכינים לו אוכל מיוחד ולא ראה זאת כמובן מאליו", הוא נזכר בערגה.

במהלך הלחימה זיהה אור שהחיילים נשחקים ומתעייפים, ולכן פתח פודקאסט "עגלון בסלון" ובו עלה לקשר וראיין אנשים, חברים מהפלוגה, כדי שהחיילים יישארו דרוכים. "הוא שילב בפודקאסט שיחות רציניות והומור. באחת הפעמים החברים מהפלוגה אמרו שהלחימה הייתה קשה עבורם, ואור שר להם 'יה אכסוף'. כולם היו בהתרוממות רוח בזכותו. היו לו יכולות מדהימות להרים את כולם כשהם עייפים, לקחת את המיקרופון ולדבר. אנשים נשארו להקשיב לו במקום לישון. המונח 'מלחמה' לא אפיין אותו כלל – הוא היה איש של שלום ולא של מלחמה".

אור היה נגד הדרכה בחיל השריון, ביקש לעבור ללחימה, והתנדב להחליף נהג אחר ולהיכנס במקומו לעזה. הוא היה לוחם בגדוד 82, חטיבה 7 ('עוצבת סער מגולן'), בין הכוחות הראשונים שנכנסו לעזה. בערב שבת כתב להוריו "אני אוהב אתכם", ומאז לא יהיה זמין. הם נלחמו, ובשעה 03:30 יצאו לשטח מוגן, וצלף פגע בו. אור נפל במקום. הוא נהרג בי"ט בכסלו תשפ"ד (2.12.2023), בן 25 בנופלו. הוא סיים שנה א' ללימודי פסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת בן-גוריון. מגיל 3 היה גר בשוהם.

אור הוא ההרוג הראשון מבין הארבעה וגם בוגר מעמית, ליאל ואיתי ב-3 שנים. עם איתי הוא עבר את אותו מסלול חיים, והם התפללו יחד בבית הכנסת ביישוב. כחלק מפרויקט של היישוב לזכרו של אור, שינו את שם בית הכנסת שבו התפלל ל'משכן אור'.

ספר על החברות בין אור, עמית, ליאל ואיתי.

"לאיתי ולאור היה קשר של חברים מבית הכנסת. ליאל ואיתי היו יחד באותה כיתה ויחד בקורס קצינים. אור היה מדריך ב'בני עקיבא' ואיתי היה חניך באותו סניף. כאמור, אור גדול מכולם בשלוש שנים, ובכל זאת הם ניזונו אחד מהשני. כל החבורה למדו אצל אותה גננת, למדו יחד בבית הספר היסודי 'אבני החושן', והמורה פזית לימדה את כולם. אור לא היה בכיתה שלהם, ולכן לא היו חברי נפש".

שבר גדול ביישוב

עידו רוטשטיין, בן 23, הוא חבר טוב של סרן איתי אריאל גיאת הי"ד, ההרוג האחרון מבין הארבעה. עידו התגורר באותו רחוב עם איתי והם עברו יחד מסלול משותף: מעון, גן, גן חובה, בית ספר יסודי וישיבה תיכונית. הם התפללו יחד באותו בית כנסת, חלקו חוגים ותחומי עניין משותפים ועם השנים הקשר נהיה יותר חזק; נועה גולדברג היא בת הזוג של איתי.

שניהם מתארים בחור חכם ומבריק, שכבר בגיל הגן זיהו אצלו שהוא מחונן, עם אופי של מנהיג. "הוא היה אהוב על כולם, תמיד מוקף בחברים. בצניעות שלו ובדרכו המיוחדת הצטיין בכל – בהדרכה בבני עקיבא, במד"א, סיים את הלימודים עם תעודת בגרות בהצטיינות ממשרד החינוך, וכמובן בכל שלב בצבא. הוא חשב מחוץ לקופסה, אהב ספרים וחידות, והיה חבר מדהים", מספר עידו. "הייתה לנו בגרות בספורט בכיתה י"ב שבה כולם צריכים לרוץ 4 ק"מ, ומי שלא עובר אין לו זכאות לבגרות בספורט ולתעודת בגרות בכלל", הוא נזכר. "איתי היה בין הבולטים בריצה בכיתה, והוא ויתר על האפשרות להיות מצטיין ודחף אנשים מאחורה כדי שיעברו. הוא סיים בין האחרונים בשביל לעזור לאחרים, ובזכותו כולם עברו את הבגרות בספורט".

"כשהיה במיונים לבה"ד 1, הוא לא ראה לנגד עיניו רק את הצלחתו הפרטית, הוא דאג לכלל חברי הצוות בלמידה למבחנים. בזמנו האישי הכין חידונים ושאלות בצורה חווייתית כדי לסייע לכולם לעבור את המבחן המסכם בהצלחה. המטרה שלו הייתה תמיד שכולם יהיו טובים יחד איתו. לתעודת ההצטיינות האישית אף פעם לא הייתה חשיבות אמיתית אם לא כולם מצליחים", מוסיפה נועה.

עידו נזכר בסיפור נוסף מהצבא שאפיין את איתי: "איתי היה בשבוע 'רגילה' מהצבא. במקום ליהנות בחופשה האישית שלו, הוא אמר לי שיש לו חייל בודד, שהוא לא רגוע לגביו ורוצה לעשות לו ביקור בית. איתי נסע לנהריה לבקר אותו וצירף גם אותנו, החברים, לשליחות שלו. למרות שהיו לו 40 חיילים, כל חייל עניין אותו במיוחד. אני לא מכיר מפקדים כאלו שבחופשה יעצרו הכל בשביל האחר".

סרן איתי אריאל גיאת, משוהם, קצין בחיל ההנדסה הקרבית ביחידת יהל"ם, נפל בקרב בדרום לבנון, בן 23 בנופלו. הוא נפל בכ"ט באלול התשפ"ד (02 באוקטובר 2024), בערב ראש השנה. עוד אין תחקיר סופי ומדויק של המקרה, אך ממה שידוע כוח ראשוני הותקל בקבוצה לא קטנה של מחבלים. איתי שמע מחבלים ורימונים וחתר למגע. הוא רץ קדימה וביצע ירי על המחבלים ונפגע מהם, ובכך הציל את החיים של החיילים האחרים.

מהן התחושות לאבד ארבעה חברים מקהילה אחת, אחד אחרי השני?

עידו: "כל חבר שאיבדנו גרם לשבר גדול ביישוב ולתחושות קשות מאוד. כולם מכירים את כולם, מחוברים אחד לשני בזכות המסגרות המשותפות של היישוב. בכל פעם מחדש זה היכה בנו הלם וצער עמוק. בנוגע לאיתי – הוא היה כמו אח בשבילי, אח בלב ובנפש. אחרי כל הדברים שעשה, האמנתי שכלום לא יקרה, ולצערי זה נגמר לא טוב. תחושת ההחמצה תלווה אותי תמיד כי איתי היה צעיר מבטיח. תמיד הרגשנו שהוא יצליח ויאכל את החיים בקלות, היו לו תוכניות להמשך: ללמוד, להתחתן ולקנות דירה".

נועה: "כולנו מרגישים שחלקים מאיתנו קבורים איתו. לא יודעים איך מתחילים לבנות חיים בלעדיו. כל החלומות והשאיפות שלי בחיים היו קשורים בו, רצינו להגשים הכל יחד. איתי היה הכי מדויק וידע מה הוא עושה, סמכנו עליו, הוא היה עוגן יציב עבורנו ועבור משפחתו וסובביו. כמו שעידו סיפר, הרגשנו שהוא חסין אחרי שעבר כל כך הרבה בצבא ובטח בשנה האחרונה. כל יום וכל כל דקה שעוברים מרחיקים אותנו ממנו, וזו תחושה נוראית. אנחנו מתקשים מאוד לקבל את ההבנה שכך זה נגמר".

לסיום, מה המסר שהייתם רוצים להעביר לקוראים בתקופה הזו?

עידו ונועה: "יש תמונות שפרסמו לאחר שאיתי יצא מעזה עם החיילים שלו, ורואים בתמונה שכולם שבוזים ורק הוא עם חיוך. תשמרו על האופטימיות שאפיינה את איתי, על החיוך שתמיד היה על פניו גם במצבים קשים".

מיקי: "צריכים ללמוד מכל הארבעה המון. הם החליפו מישהו והתנדבו להיות שם במקומו, ולכן זה קרה. צריך ללמוד מהם להתנדב ולעשות דברים גם אם מלכתחילה לא היינו רוצים. וכמובן לעשות זאת עם חיוך, כמו שהם עשו. לכל אחד מהם היו הרבה חברים. שנלמד להיות חברים גם עם מי שלא בדיוק כמונו, לאהוב כל יהודי באשר הוא ולהיות מאוחדים. אור השאיר אחריו צוואה וכתב פוסט בפייסבוק על שמחה: 'כן כן, תחייכו'. לא תמיד קל לחייך במצבנו, אבל אנחנו הולכים לאורו ומשתדלים לעשות את זה".

שקד: "מדינת ישראל חטפה מכה חזקה ב-7 באוקטובר. כמעט אין בית שלא נכווה. החובה המוסרית שלנו כמדינה היא להילחם באויבינו עד הניצחון. חבריי לא יצאו להילחם בשביל שנפסיק באמצע. הם יצאו לקרב בידיעה שאולי לא יחזרו, אך בתקווה שיהיה פה עתיד טוב יותר לילדינו. אני חושב שהמסר העיקרי שחייבים ליישם כעם הוא להיות מאוחדים, בשביל הגיבורים שנפלו ובשביל החטופים, שנהיה ראויים להם".

נועה בונצל: "חשוב לי לומר שהמוות שלהם לא יהיה לשווא, שנגיע לניצחון במלחמה ולהחזרת החטופים. אני בטוחה שלכל החיילים שנהרגו הייתה מטרה למגר את חמאס ולהחזיר את החטופים. זאת הייתה השליחות של עמית להגן על המדינה, הוא תמיד היה אומר 'אם לא אני אז מי?'. לאור, לעמית, לליאל ולאיתי הייתה אותה מטרה, אותם ערכים, חוט שמקשר בין כולם. כל הארבעה התנדבו ותרמו לאחרים. לכולם היו מחויבות וציונות למדינה, אהבה לארץ. חשוב שנהיה מאוחדים, חילונים ודתיים, כמו שהחיילים יכולים להיות מאוחדים ללא קשר לאמונות ולמוצא. גם אנחנו כעם יכולים".