פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)נפלאות המה דרכי התורה. לעתים מקופלים עולמות שלמים, דוגמת הלכות שבת הענפות, בפסוקים בודדים, והריהן כ"הררים התלויים בשערה", ופעמים שהתורה מפליגה ומאריכה בעניין אחד, ואי אתה יודע לשם מה ולאיזו תכלית. כך, לדוגמא, היא החזרה הארוכה והמייגעת על פרשיות הקמת המשכן. פרשיות ויקהל-פקודי הן כמעט שיקוף מדויק של האמור בפרשיות תרומה-תצווה, והכל שואלים לשם מה באה אריכות גדולה זו?
אכו, עיון בפרטים ובפרטי הפרטים חושף בכל פעם בפני הקורא פרטים חדשים, שפעמים הרבה לא ניתנת להם שימת הלב הראויה בקריאה ראשונה. כך, למשל, מעשה בוני המשכן. עד כדי כך נשתגרו מעשי התורה בפינו, שאין אנו נותנים את הדעת לכך שזהותם של העושים במלאכה, בצלאל ואהליאב, נותרת עלומה עד שלב מאוחר ביותר. חמישה פרקים ועשרות רבות של פסוקים עוברים בציווי על עשיית המשכן, כליו ובגדי הכהונה: "ועשו ארון עצי שטים… וצפית אותו… ועשית כפרת… ואת המשכן תעשה… ועשית את הקרשים… ואלה הבגדים אשר יעשו". רשימת מלאי ארוכה של תכלת, וארגמן, ותולעת שני, ועורות אילים, ועורות תחשים. עצי שטים ושמן. קרשים וקרסים. בריחים ואדנים". לפי פשוטו של מקרא, משה רבנו צריך להיות אומן רב תכליתי: נגר ובנאי, צורף ורוקח, אורג וטווה. רק בשלב מאוחר ביותר (פרק לא) מתגלית זהותם של העושים הראשיים שבידיהם תופקד המלאכה: בצלאל ואהליאב. כמעט ואיננו יודעים דבר עליהם, אך מתוך התיאור – שפותח והורחב בדברי חז"ל – יכולים אנו לגלות את פניהם. "רוח אלקים, חכמה, תבונה, דעת בכל מלאכה". תכונות נדירות שלוו בחשובה מכולן: "חכמת לב".
מדוע מדגיש הכתוב שהקב"ה – ובעקבותיו משה – "קראו בשם בצלאל"? מה טיבה של "קריאה" זו? הרמב"ן תולה הדגשה זו ברקע שממנו צמח בצלאל: "והטעם, כי ישראל במצרים פרוכים [=לשון עבודת פרך] בעבודת חומר ולבנים, לא למדו מלאכת כסף וזהב וחרושת אבנים טובות ולא ראו אותם כלל. והנה הוא פלא שימצא בהם אדם חכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן ועץ וחושב ורוקם ואורג, כי אף בלומדים לפני חכמים לא ימצא בקי בכל האומניות כולם, והיודעים ורגילים בהם, בבוא ידיהם תמיד בטיט ורפש לא יוכלו לעשות בהן אומנות דקה ויפה".
המקרא מדגיש את יחוסו הרם של בצלאל: בן אורי בן חור, בנה של מרים לפי מסורת חז"ל (סוטה יא, ע"ב), שמסר נפשו על קידוש השם במעשה העגל, ש"היה מוכיח את ישראל עד שהרגוהו" (רש"י לב, ה). והוסיפו חכמים (תנחומא ויקהל ד), שלא זכה בצלאל "לכל הדעת והבינה הזו אלא בזכותה של מרים". יתר על כן: לדעת חז"ל (סנהדרין סט, ע"ב) היה בצלאל באותה שעה בן 13 בלבד! (ולשיטת האבן עזרא היה אף צעיר יותר, כבן עשר שנים בלבד!). ללמדנו, שלא הגיל קובע אלא כישוריו של אדם, וחכמת הלב שטבע בו הקב"ה.
הכתוב מדגיש שמשה לא הסתפק בצו שמים, אלא ביקש להימלך בציבור, ולהסיר מעל מינויו של בצלאל את צל הרינונים שריחפו מעליו: "התחילו ישראל מרננים על משה ואמרו: לא אמר הקב"ה למשה לעשות את המשכן על ידי בצלאל, אלא משה מעצמו ממנה אותו, על שהוא קרובו. משה מלך, ואהרן אחיו כהן גדול, בניו סגני כהונה, אלעזר נשיא הלוי, בני קהת נושאי המשכן, וזה שליט על מלאכת המשכן? כל הגדולה הזו מבקש משה לכווין? אמר להם משה: אני לא עשיתי כלום מדעתי, אלא הקב"ה אמר. והוא מראה להם "ראו קרא ה' בשם בצלאל", לקיים מה שנאמר "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם". מכאן מודעא רבה לתורת המינויים: לא די שהצדק ייעשה. צריך גם שהוא ייראה, ויש חשיבות ל"מה יאמרו", על מנת להסיר לזות שפתיים ולמנוע את אובדן אימון הציבור בטוהר המידות בשירות הציבורי.
גם מזיווגו של אהליאב לבצלאל רם היוחסין למדו חכמים פרק גדול בתורת השוויון של המשפט העברי: "אמר רבי חנינא בן פזי: אין לך גדול משבט יהודה, ואין לך ירוד משבט דן, שהיה מן הלחינות [=מבני הפילגשים, בן דן בנה של בלהה שפחת רחל]. אמר הקב"ה: יבא ויזדווג לו, שלא יהו מבזין אותו, ושלא יהא אדם רוחו גסה עליו. לפי שהגדול והקטן שווין לפני המקום. בצלאל משל יהודה, ואהליאב מדן, והוא מזדווג לו". והוסיף רש"י (לה, לד), ששוויון זה בא לבטא, הלכה למעשה, את תורת השוויון הגדולה שבספר איוב (לד, יט) "ולא ניכר שוע [=עשיר] לפני דל".
זאת תורת השוויון במורשת ישראל, וממנה יתד ממנה פינה לשעה ולדורות. לא הגיל קובע, גם לא מוצאו של אדם. כישורים ולא קשרים. חכמת לב ותבונה, מסירות הנפש לעשות "בכל מלאכה", גדולה כקטנה, הם הם התנאים הדרושים למי שבא לבנות את משכן ה'. מעשיו של אדם, לא יחוסו, אף לא קשריו, המה והם בלבד ירחקוהו, והמה יקרבוהו. (ויקה"פ תשס"ד)
